הודעת הנשיא דונלד טראמפ כי פיטר את היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון, התקבלה השבוע במועקה אצל ישראלים רבים. בולטון, דיפלומט אמריקני מחוספס וותיק, הוא ידיד אמת של ישראל. יציאתו מהבית הלבן דווקא באותו שבוע שבו השליח של טראמפ למשא ומתן בין ישראל והפלשתינים ג'ייסון גרינבלאט אף הוא הודיע על פרישה, התקבלה על ידי גורמים ישראליים כאות המבשר רעות לגבי המשך היחס האוהד מהנשיא.
הדאגות מוצדקות, אם כי לעת עתה אין סיבה לבהלה. בולטון היה קול צלול ואיתן בעד חיזוק הברית בין ארה"ב וישראל, ודחף לפעילות משותפת כנגד אויבים משותפים, ובראשם איראן. גרינבלאט, לעומתו, לכל הפחות דאג כי מחלקת המדינה העוינת לישראל באופן מסורתי לא תקבל דריסת רגל בניהול הסכסוך הפלשתיני עם ישראל.
בולטון היה קורבן לקמפיין הכפשה עם שותפים רבי משקל. האיראנים, בהובלת שר החוץ ג'וואד זריף, עשו יד אחת עם אנשיו של הנשיא לשעבר ברק אובאמה בהכפשתו. השכם והערב הם הבהירו כי בולטון הוא "מחרחר מלחמה". לחגיגה הזו נכנסו גם רפובליקנים שדוגלים במדיניות חוץ בדלנית, המבוססת על ההנחה האינפנטילית שאויבי ארה"ב יניחו לה אם לא תרים את ראשה. אלה גרסו כי בולטון הוא איש זדוני שמוביל את טראמפ למלחמה עם איראן.
בולטון עמד לבד מול המתקפות הללו. במחלקת המדינה ובמשרד האוצר האמריקני יש בכירים רבים שאינם רוצים לריב עם האירופאים בסוגיית איראן. אלה הצטרפו למתקפות עליו בתוך הממשל. משמעות הדבר היתה שבכל פעם שבולטון חלק על הנשיא, מאות אנשים בתוך הממשל ומחוצה לו קפצו על ההזדמנות והטיחו כי הנה, בולטון פוגע במוסד הנשיאות.
התפוררות היחסים בין טראמפ לבולטון היא טרגית, כיוון שהם הסכימו על נושאי הליבה שעל שולחנו של הנשיא. וטראמפ אף כיבד את בולטון. העובדה שהוא הצליח להישאר בתפקיד כשנה וחצי, על אף מסע ההשמצות הבלתי פוסק שנוהל נגדו, מעידה על הכבוד שטראמפ בכל זאת רחש לעצותיו.
אין שינוי עמדות
העזיבה של בולטון ממחישה שני דברים. ראשית, קשה מאוד לעבוד עם הנשיא טראמפ. שנית, יש התנגדות אדירה בתוך הממסד האמריקני - שלא לדבר על אירופה - למדיניות החוץ של הנשיא.
והמצב הזה מחזיר את הפוקוס לכיווננו. מי ערב לכך שללא בולטון, ובהיעדרו של גרינבלאט, הנשיא טראמפ ישמור על מדיניותו התומכת במדינת ישראל?
לראש הממשלה של ישראל יהיה תפקיד מרכזי בשימור המצב הקיים. הציוץ של טראמפ, שבו הודיע על פיטוריו של בולטון, הגיע שעה קלה לאחר שנתניהו מסר את הודעתו שלפיה קיבל את הסכמת הממשל להחיל את הריבונות הישראלית על צפון ים המלח ובקעת הירדן, וכי בכוונתו לעשות את זה מייד לאחר הבחירות, אם ינצח.
הודעתו של נתניהו אמנם הוצגה כגחמה של פוליטיקאי בלחץ. אבל האמת היא אחרת. מדובר בהישג אדיר, אישי ולאומי. ב־52 השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים, לא היה ממשל אחד שהכיר בזכויות של ישראל ביהודה ושומרון. כל הממשלים התעקשו כי גם אם יש לישראל זכויות כלשהן באזורים, מימושן מותנה בהסכמה פלשתינית. כל עוד אש"ף לא הסכים (ולכולם היה ברור כי אש"ף לא יסכים לעולם), אסור לישראל לממש אותן. והנה, נתניהו הצליח לשכנע את טראמפ לנטוש את עמדת קודמיו.
טראמפ זקוק לגיבוי ודרבון מצד נתניהו. ג'ון בולטון מאחורי הנשיא טראמפ בבית הלבן, אוגוסט 2018 // צילום: רויטרס
הבית הלבן אישר כי דבריו של נתניהו עולים בקנה אחד עם הסכם המאה, שטראמפ יציג ימים ספורים לאחר הבחירות. יש בכך סיבה להירגע. אמנם בולטון השפיע על הנשיא לטובת ישראל, אולם הנשיא לא משנה את עמדתו כפועל יוצא מעזיבת בולטון.
נטל המערכה המשותפת
מהרגע שטראמפ נבחר, נתניהו דאג לטפח עימו יחסי אמון. רה"מ היה המנהיג הזר הראשון שהביע תמיכה בנשיא החדש. נתניהו מבין כי אמנם יש לארה"ב ולישראל אינטרסים משותפים רבים, אבל האינטרסים אינם זהים. ארה"ב, למשל, מתנגדת להתחמשות איראן בנשק גרעיני. אולם האמריקנים אינם רואים את הסוגיה בדחיפות שבה רואה אותה ישראל.
כמו כן, האמריקנים אינם שלמים עם השתלטות איראן ובובותיה על סוריה ולבנון. אולם הסוגיה אינה מאיימת עליהם כפי שהיא מאיימת על ישראל. האמריקנים שואפים להסדר עם הפלשתינים, ומבינים כי הפלשתינים פעלו בחוסר תום לב לאורך כל תהליך השלום. אבל הם לא מעוניינים לשלם מחיר משמעותי ביחסיהם עם הערבים או האירופאים תמורת גיבוי ישראל.
אז איך קרה שטראמפ תומך בנו כך? למה הוא טורח לעורר על עצמו את הזעם של כולם? חלק מהסיבה הוא כמובן טראמפ עצמו. הוא מבין שהאיראנים לא פועלים בתום לב, ושכל המאמצים של הממשלים הקודמים להביא שלום בין ישראל והפלשתינים על בסיס התמיכה האמריקנית בווטו פלשתיני נגד ישראל נכשלו - לרעת ארה"ב.
אבל לנוכח עוצמת ההתנגדות לישראל ולשינוי מדיניות בוושינגטון, טראמפ היה זקוק לגיבוי ודרבון מוחלט מכיוון ירושלים. נתניהו הצליח לבנות יחסי אמון עם הנשיא, ולרכוש את כבודו. נתניהו לא מבקש מטראמפ לתקוף את איראן. הוא מגביל את הבקשה לתחום שטראמפ מאמין בו - לחימה כלכלית. ישראל, מצידה, נטלה על עצמה את ההיבטים הצבאיים של המערכה המשותפת.
הטיעונים של נתניהו אינם רומנטיים. הוא בנה את הקייס הישראלי לטראמפ באמצעות סיבות רציונליות של רווח והפסד, והצליח בכך לשכנע אותו כי ארה"ב וטראמפ עצמו ייצאו ברווח מהתמיכה בישראל. נתניהו אף לא מבקש שטראמפ יממן או ישגר כוחות להילחם למען ישראל. אדרבה, הוא הוכיח לו כי צעדים פרו־ישראליים לא עולים לא כסף ולא דם אמריקני ומשיגים תמורות אסטרטגיות משמעותיות.
הכרה אמריקנית בריבונות ישראל ברמת הגולן בלמה את הרוסים בסוריה. נטישת הסכם הגרעין שיקמה את מעמד ארה"ב בקרב המדינות הסוניות שנבגדו על ידי ממשל אובאמה. נתניהו העניק לטראמפ את מלוא הקרדיט למעשיו, וכך סייע לו לרכוש מעמד של מדינאי ומנהיג עולם. גם כאשר העמדות שטראמפ מביע פוגעות בישראל - כפי שקרה בשבועות האחרונים כאשר טראמפ התחיל לדבר על האפשרות שייפגש עם נשיא איראן חסן רוחאני - נתניהו לא ביקר אותו, אלא גיבה אותו.
כך אין ספק כי פיטוריו של ג'ון בולטון מבשרים על התגברות השפעתם של גורמים עוינים לישראל בקרב הנשיא טראמפ. אבל התשובה לשאלה כיצד עזיבתו תשפיע על היחס של טראמפ לישראל, אינה תלויה בזהות יועץ זה או אחר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו