פיטורים בשוק הסלולר - בסלקום ובפלאפון (שבינתיים נדחו לאחר החגים) - מכמירי לב. מאות עובדים מבינים שדרכם במקום העבודה הקבוע שלהם הגיעה לקיצה, והם שומעים זאת ערב החג וכשמועה בתקשורת. ככל הנראה, לא היתה לסלקום שום כוונה לחשוף את הפיטורים בעיתוי הזה. לשאלת "ישראל היום" בתחילת השבוע, הנהלת החברה הכחישה את הידיעה. רק אחרי שהשמועות התבררו כמוצקות, לחברה הציבורית לא נותרה ברירה והיא נאלצה להוציא את הידיעה כדיווח לבורסה.
לפני כשבע שנים התחוללה מהפכה בשוק הישראלי. אחרי שפלאפון - חלוצת הסלולר בישראל - לימדה אותנו שמדובר בשירות יקר מאין כמותו וסלקום שברה אותה והפכה את השירות לעממי, אך יקר מאוד, הגיע הקץ לעניין. הרפורמה אפשרה לחברות מתחרות להיכנס לתחום וחשפה את העלות האמיתית של השירות הזה כמו ששום רגולטור לא יכול לעשות.
וכפי שהתברר שבזק עשקה את הציבור כשחייבה את לקוחותיה על "שיחות חוץ" - שיחות בין שתי ערים סמוכות עם אזור חיוג שונה - התברר שאין כל היגיון בחיוב זמן אוויר על שיחות נכנסות. גם השיחות לחו"ל הפכו להיות מצרך זול. הטכנולוגיה פגשה את הרגולציה ועלויות התפעול צנחו.
ברור שהחברות הגדולות פעלו שלא כשורה כשלא התאימו עצמן למציאות המשתנה באופן דרסטי יותר. סלקום מונה כיום כ־4,000 עובדים. פרטנר מונה כ־3,000 ופלאפון כ־2,300. לעומתן, החברות המתחרות החדשות, כמו גולן, הוט ורמי לוי מעסיקות 300-150 עובדים כל אחת. זה כנראה בערך מה שדרוש מחברת טלפוניה סלולרית כיום.
קשה להאשים הנהלה של חברה במאבקה שלא לפטר 90% מהעובדים ולבצע התאמה מיידית לתנאי השוק החדשים. הן קיוו וניסו להרחיב את שירותיהן לתחומים חדשים, כמו תוכן, טלוויזיה ועוד. אלא שגם תחומים אלה לא מצדיקים את מצבת כוח האדם הזו. לכן, ככל הנראה גם גל הפיטורים הנוכחי לא יביא את החברות הללו ובעיקר את עובדיהן למנוחה ולנחלה. הן ימשיכו להיות לא יציבות ואנחנו, הצרכנים, נמשיך לתבוע את המחירים הנמוכים שלהם הורגלנו.
הכסף שמעבר לחומה
סיפור הבנקאות הישראלית חריג בנוף המדינות המפותחות בעולם. רק בשנת 1972 ניתן רישיון בנקאי ראשון בישראל לבנק הבינלאומי. שש שנים מאוחר יותר ניתן הרישיון הבנקאי השני והאחרון שממשלה כלשהי בישראל העניקה - לבנק פועלי אגודת ישראל (פאג"י), שבינתיים התמזג עם הבינלאומי.
בשבעת העשורים הראשונים למדינה לא רק שמספר התושבים גדל פי 15, כמות הכסף זינקה באלפי אחוזים, המשק השתכלל וכמות הבנקים היתה אמורה לגדול בקצב שיבטא את גידול השוק. אך בישראל הבנקים הקיפו את השוק בחומה בצורה, ויחד עם מוסדות השלטון דאגו שלא ייכנסו לשטחם מתחרים חדשים. בשנות ה־80 הבנקים היו אלה שהביאו את ישראל קרוב מאוד לחדלות פירעון בפרשה שכונתה "ויסות המניות". רמת השירותים הבנקאיים בארץ הפכה לאחד ממחסומי הצמיחה למשק: הקצאת אשראי שערורייתית, שלא הגיעה לעסקים הקטנים והבינוניים; מרווחים גבוהים בעיקר למשקי הבית (פערי המחירים של הכסף בין העלות של הבנק לעלות ללקוח); עמלות גבוהות; פגיעה ברווחי הפנסיות והכספים המוסדיים; חוסר יעילות שגרם, בין היתר, לבזבוז בהקצאת ההון האנושי והסתבכויות משפטיות מביכות. כל אלה הן רעות חולות הצומחות ממערכת סגורה ולא תחרותית.
השבוע חומות אלה נבקעו לראשונה כשבנק ישראל העניק רישיון בנקאי ראשון לקבוצה בראשות מריוס נכט, ממייסדי צ'ק פוינט, ופרופ' אמנון שעשוע, ממייסדי מובילאיי. מדובר בבנק אינטרנטי, שקם בעקבות "ועדת שטרום" שהקים השר משה כחלון ב־2015. האוצר אימץ את מסקנות הוועדה, שקבעה שאחד החסמים להקמת בנק חדש הוא היעדר לשכת שירותים בנקאיים.
לצורך כך, האוצר הקצה משאבים ייחודיים ונוצרה אווירה שלפיה המדינה שואפת להקים בנק חדש. זה מה שהיה צריך לעשות כבר לפני כמה וכמה עשורים, אם רק הבנקים לא היו מחזיקים את המפלגות וחברי הכנסת כבני ערובה, כחייבים שאין להם כוח מיקוח הדרוש לביצוע רפורמות.
הבנק החדש הוא רק הסנונית הראשונה, ועד שהוא יצליח להתארגן ולגייס את לקוחותיו הראשונים, כנראה בעוד כשנה וחצי, ככל הנראה יהיו לו עוד מתחרים שיקבלו אף הם רישיונות בנקאיים. אין ספק שבכך יתחיל עידן חדש בכלכלה הישראלית, אחרי ההתגברות על החומה הבצורה הזו - אחת משלוש החומות החוסמות את הצמיחה בארץ. אחריה יישאר לפרק את מונופול ההסתדרות הדרקוני ולשחרר את הקרקעות לשוק החופשי.
טיסה בכיוון אחד
אחת מפירמות סוכנות הנסיעות הגדולות והוותיקות בעולם, תומאס קוק, הגיעה לחדלות פירעון והפסיקה את פעילותה אחרי 178 שנים. תומאס קוק היה נגר ופעיל בכנסייה בתנועה נגד צריכת אלכוהול. בשנת 1851 בבריטניה הוא ייסד את פעילות החברה, בלי שחשב על כך. הוא פשוט ארגן לקהילה שלו נסיעה לתערוכה מהעיר לסטר לברמינגהאם.
מכיוון שהיו הרבה מתעניינים הוא ניגש לתחנת הרכבת וביקש לחכור רכבת לאותה נסיעה ובחזרה, עם שתי תחנות ביניים. עד כמה שידוע כיום, היתה זו הפעם הראשונה שמישהו חכר רכבת לנסיעה פרטית בודדת. כאיש שניהל עסק, הנסיעה הזו גרמה לו להבין את הפוטנציאל הגלום בתחום ומייד אחר כך הוא החל לארגן נסיעות משותפות נוספות. ארבע שנים מאוחר יותר הוא כבר חכר אונייה להפלגה למדינות אירופה וכעבור עשר שנים נוספות הוא כבר חכר אוניות לשיט מעבר לאוקיינוס - לארה"ב.
בנו של תומאס קוק ניהל את החברה אחרי אביו - חברה שהמשיכה להיות משפחתית במשך 87 שנים, עד שנמכרה. מאז 1928 היא עברה ידיים רבות, התפתחה להיות חברה בעלת צי מטוסים משלה ורבים חכורים. אלא שמודל הטיסות המוזלות שפשה בשוק פגע בחברות רבות. לעיתים כוח של צבא עולמי של 22 אלף עובדים עם נוכחות ב־16 מדינות הופך לחיסרון - כשהמתחרים הקטנים מתאימים עצמם בקלות לשינויים התכופים בשוק.
בעולמנו המהיר מתברר שכולנו צריכים להכיר טוב יותר את השוק. ככל הנראה, רבבות רבות מהלקוחות של תומאס קוק לא היו מודעים למצב החברה. הם המשיכו לרכוש ממנה חבילות תיור גם כשהיא שידרה מצוקה וביקשה מבעלי המניות שלה ומהבנקים המלווים כ־900 מיליון דולר כדי להרים את הראש מעל המים.
הם המשיכו לקנות גם כשהיא הודיעה על מחסור ב־200 מיליון נוספים, עד שהשבוע הודיעה החברה הודעה שלא תעמוד בהתחייבויותיה, גם כלפי מי שרכש חבילות תיור. במקרים רבים החברה תחכור מטוסים כדי להשיב נוסעים לביתם, אך בחלק מהמקרים נוסעים שטסו יצטרכו לדאוג לעצמם לטיסה חזרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו