אני אם שכולה

שנה ושמונה חודשים לפני פרוץ המלחמה הפכתי לאם שכולה. אנשים שלא מכירים ושומעים את הסטטוס, מייד שואלים: בן כמה היה הבן? איפה שירת? כיצד נהרג? בישראל שכול הוא שכול לאומי. אם פעם זה לא היה מוחלט, 7 באוקטובר היכה בנו כמו צונאמי ועטף את כולנו באבל ובשכול לאומי. מדינה שלמה הפכה להיות קרובי משפחה וחברים קרובים של הנרצחים.

אך הבן שלי, שנפטר בן 22 ולא היה חייל ולא מת במהלך שירותו, הוא גיבור לא פחות. במשך 22 שנים התמודד עם צרכים מיוחדים מורכבים, התאשפז פעמים רבות, וחודש לאחר יום הולדתו ה־22 הוא שחרר ונפטר.

מאז נפטר אני מתלבטת אם מותר לי לומר שאני אם שכולה. האם השכול שלי, שכול אזרחי, שאפילו המדינה לא רואה צורך לתמוך בו, הוא לגיטימי. אל מול החוויה הישראלית שגורמת לי ולהורים רבים אחרים להרגיש שלא בנוח להחזיק בשם הזה, יש גם קולות אחרים. קולות מעטים יותר, שנותנים אישור להגדרה ולתחושות. עד שהתחלתי להרגיש בנוח עם ההגדרה החדשה שלי, התרסקה יחד עם הקונספציה גם הלגיטימיות שנתתי לעצמי לומר בקול "אני אם שכולה".

חוויית השכול של אוקטובר, שהפכה לחוויה לאומית, הציפה בי גלים פרטיים של שכול. פוסט־טראומה שלי עצמי מתעוררת ומטלטלת, למרות העובדה שהנסיבות רחוקות כרחוק מזרח ממערב. אימהות רבות שיתפו במרקע מולי בכאב המפלח של האובדן והגעגוע, והבנתי אותן כל כך, ובכיתי איתן. אמא אחרת, מחובקת על ידי בעלה ושני ילדיה, אמרה "עכשיו אנחנו ארבעה", והדהדה את הכאב שאני סוחבת על צמצום התא המשפחתי שלי (מאז גם אמי האהובה נפטרה לפני חצי שנה וצמצמה את התא עוד יותר).

הפמפום סביב סיפורי הילדים החטופים, וסיפורי המחדלים בקיבוצים, גרמו לרבים חרדות בעניין הסכנה לפגיעה בילדים שלנו. וכל זה הדהד והציף בי שוב את החרדות המעיקות על ביטחון שתי הבנות שנותרו לי, עם תחושה בלתי נסבלת שלא אעמוד בזה אם חס וחלילה יקרה לאחת מהן משהו. מי שהשכול נגע בו פעם אחרת - לנצח מחזיק בחרדה קיומית שהמציאות החדשה, השברירית, תתנפץ שוב. והנה כל מה שאנחנו רואים ושומעים כבר יותר משבעה שבועות, זה איך מלאך המוות דפק שוב ושוב על אותה הדלת.

אני עדיין לא מצאתי נחמה. איך אבוא לנחם? מאז כל מה שאנחנו רואים ושומעים נודף פרידות קורעות לב, הגעגוע הופך הבטן הפרטי שלי מביא אותי לומר למשפחות השכולות החדשות: אני איתכם. גם משפחת השכול האזרחי מחבקת אתכם בהבנה ובהזדהות. נתגעגע יחד

רבים מחבריי בחרו להשתתף בהלוויות וביקרו בשבעה של משפחות רבות. מאז השכול הפרטי שלי בית הקברות ובתי אבלים הם מקום שבו האבל שלי מתערבב מדי, מציף מדי. אני עדיין לא מצאתי נחמה. איך אבוא לנחם? מאז כל מה שאנחנו רואים ושומעים נודף פרידות קורעות לב, הגעגוע הופך הבטן הפרטי שלי מביא אותי לומר למשפחות השכולות החדשות: אני איתכם. גם משפחת השכול האזרחי מחבקת אתכם בהבנה ובהזדהות. נתגעגע יחד.  

אני מצטרפת לקריאה של רבים, שיש לשמר את תחושת האחדות שחזרה לפעום בדופק הלאומי. חשוב שנמשיך לחבק זה את זה, בלי קשר לנסיבות. שכול הוא שכול, אם שכולה היא אם שכולה. אף אחד לא בוחר לאבד, ואף אחד לא יודע באילו נסיבות זה עלול לקרות לו. החמלה שאותה כולם חשים כלפי הורים שכולים ראוי שתימשך גם אחרי המלחמה, כשהמדינה ואזרחיה סובלניים לכל ההורים השכולים באשר הם.