חלוקת נשקים - משבר משילות?

בעקבות התקפת הטרור של 7 באוקטובר אנו עדים לעיסוק אינטנסיבי בביטחון הפנים. העורף שהפך לחזית, תחושת חוסר הביטחון האזרחית, סימן השאלה המרחף סביב מסוגלות גורמי הביטחון להגן - כל אלה מניעים תהליכים שהחלו טרם פרוץ המלחמה.

לצד נוכחות מוגברת של כוחות משטרה וצבא במרחבים הציבוריים, מתרחבת פעילות של גורמים אזרחיים, רובם מתנדבים, ש"נכנסו מתחת לאלונקה" ושואפים לקחת חלק בהגנה על העורף. תנועה אזרחית זו מובנת: חוסר האונים של המדינה בשעות המלחמה הראשונות צרב טראומה. מדובר בשינויים משמעותיים: בתוך שבועות ספורים הוקמו מאות כיתות כוננות בערים וביישובים כפריים, הוגשו יותר מ־250 אלף בקשות לנשק פרטי וחולקו נשקים באופן בלתי מבוקר על ידי גורמים שונים (למשל, ח"כים מעידים כי חילקו נשק לחוות בודדים).

במקביל, מתרחבים ומתבססים גם ארגונים חוץ־משטרתיים. מתרבות עדויות על הקמת כיתות כוננות בלתי מוסדרות ברחבי הארץ, שחבריהן נושאים כלי ירייה פרטיים. לצד אלו פועלים בגלוי ארגונים אזרחיים עצמאיים, אשר שמו לעצמם כמטרה לקדם את הביטחון האישי באופן נפרד מכוחות הביטחון במדינה. כך, למשל, בימים הראשונים שלאחר אירועי 7 באוקטובר פעילים אזרחיים העידו כי הצליחו לגייס אלפי מתנדבים חמושים, אשר "סייעו" לעשרות רשויות מקומיות, ובפרט בערים מעורבות. חמור מכך - אותם פעילים העידו שהדבר נעשה בתיאום עם המשטרה. ואכן, במשטרה מינו ניצב בדימוס כדי לנהל את התיאום עם אותם ארגונים חמושים עצמאיים.

אנו עדים, אם כן, להתפתחות כפולה: מצד אחד, מיובאת לישראל תפיסה זרה, שלפיה יותר נשק שווה יותר ביטחון - גם אם הנשק בידיים פרטיות. הזכות לשאת נשק מובאת למרכז הבמה כזכות בסיסית של האזרחות הישראלית, ללא הבנה מקיפה של ההשלכות הדרמטיות. מנגד, ארגונים פרטיים הופכים לנושאי נשק במקום משטרת ישראל, ומתגבשים דה־פקטו לכדי מיליציות חמושות החותרות תחת התפיסה הישראלית "הממלכתית", אשר גרסה תמיד שהסמכות לקיום הסדר הציבורי וביטחון הנפש והרכוש במדינה נתונה למשטרה. ברור כי על פי הדין הקיים בישראל, אין מקום להקמת כיתות כוננות בלתי מוסדרות או התאגדויות של פעילים אוחזי נשק (להוציא חריגים שפעילותם מוסדרת בחוק - למשל, שירותי אבטחה פרטיים מפוקחים), שהרי ליחידים או לארגונים אין סמכות חוקית להקים במדינה מיליציות חמושות.

ישראל ביום שאחרי המלחמה תיראה אחרת, לא רק בגלל הטראומה הקולקטיבית אלא בשל השינויים שמתחוללים עכשיו בביטחון הפנים. כחברה חפצת ביטחון וחיים ישראל לא תוכל להתנהל בתוך מסגרת שכזו

משמעות תהליכים אלה היא פגיעה ביכולת המשילות של המדינה דרך מסמוס המונופול שלה על שימוש בכוח. ישראל ביום שאחרי המלחמה תיראה אחרת, לא רק בגלל הטראומה הקולקטיבית אלא בשל השינויים שמתחוללים עכשיו בביטחון הפנים. כחברה חפצת ביטחון וחיים ישראל לא תוכל להתנהל בתוך מסגרת שכזו. הפרטת המשילות שאנו עדים לה משמעה צמצום מחויבות המדינה לכלל אזרחיה ולשלטון החוק, ופגיעה בטווח הארוך בכולנו, וראשית באלו מאיתנו שמראש בטוחים פחות (נשים, מיעוטים, אנשים שחיים בעוני). יתרה מזאת, בטווח המיידי הסכנה של התלקחות שתצא משליטה בגלל הפעילות האזרחית החמושה בערים המעורבות היא ממשית, ועלולה לגרור את המדינה לחזית נוספת בעלת השלכות חמורות.

אם לא ייבנו המערכות הנכונות בתוך המשטרה ומחוצה לה, אם לא יינתנו למשטרה התקציבים המתאימים והתמיכה המתאימה להכשיר, לחנוך ולפקד על כיתות הכוננות, לפקח על בעלי הנשק הפרטי ולהחרים נשקים באופן מיידי במקרה הצורך, ואם לא ייעשה ניסיון אמיתי למנוע מארגונים עצמאיים חמושים לפעול באופן חופשי במדינה - אנחנו עלולים למצוא עצמנו במשבר משילות משמעותי, שישפיע על חיי היומיום של כלל האזרחים.