ההתפתחויות האחרונות בחקירת יועצי רה"מ הן לא פחות מסדרת מכות משתקות לדמוקרטיה: מכת הפרעה למהלך תקשורתי לגיטימי של קמפיין, מכה לחופש הביטוי, ומכת שיתוק של מערך תקשורתי של ראש הממשלה בשעת משבר.
במה בעצם נעוץ ההבדל בין רמקולים המופעלים מתוך רכב ברסלב מחוץ לבית מגורים, להפגנות החוזרות ונשנות מחוץ לביתו של היועמ"ש? ומה גורם למשטרה לחקור תקרית מחוץ לביתו של עד מדינה כהטרדת עד ולא לקטלגה כהפגנה? התשובה ברורה: חוסר ההבנה של הרשויות את מהות עבודתם של יועצי התקשורת.
פילבר בטח יסכים איתי על זה; עבדתי לצידו ומולו לאורך השנים בכמה וכמה קמפיינים לרשויות מקומיות. הוא מהיועצים והקמפיינרים המוכשרים שידענו. גם הוא יודע כי שליחת רכב עם מערכת כריזה הוא מהלך קמפיין שכיח, שבמקצוע שלנו מכונה "אירוע מעורר יח"צ". אפשר ואף מוצדק לתהות על מידת הרלוונטיות והיעילות של הכלי השחוק הזה בימינו, אבל אין חולק על תדירות השימוש בו ככלי לקיבוע מסרים בפעילות תקשורתית. כשדדי שמחי, נציב כבאות והצלה המכהן, התנגח עם הוועד, נמלאה גדרה, עיר מגוריו, בשלטים הקוראים להתפטרותו, מול מעונו התבצרו ברכבים וברגל והשמיעו קריאות, חלקן מגונות. האם מאות אנשים היו צריכים ללוות את רכב ברסלב על מנת שהפעולה התקשורתית מול ביתו של פילבר תיפול בתחום המחאה או הביקורת הציבורית, ולא תוגדר כהטרדת עד?
פילבר עצמו מודה כי לא חש מאוים או מוטרד, והקריאות שהושמעו לא נגעו לחומרי החקירה או לעדותו. הן נועדו למטרה אחת: תיעוד שיוכל "לרוץ ברשתות" ולהגיע לקהלי היעד של הקמפיין. ובכלל, קמפיין תקשורתי נגטיבי הלוא מתרחש גם ברשתות החברתיות. האם חקירה מלאה ומקיפה צריכה לכלול גם ציוצים שהופנו לפילבר ברשת הטוויטר? הם הלוא גרועים בהרבה מכל מה שהושמע מהרכב ברחוב.
חקירת היועצים התקשורתיים והחרמת הטלפונים הסלולריים שלהם היא לא (רק) עניין משטרתי־משפטי. בעיניי זה חלק מדו-קרב ממוקד שמנהלת המשטרה נגד נתניהו דרך התקשורת, והיא עושה זאת מתוך הבנה תקשורתית שיש להלום ביריב בשעת חולשה. אין זה חדש שבהקשרים כאלה, בפרט לקראת משפט, המשחק מתנהל ברובו בזירה התקשורתית. אז מה יעיל וקטלני יותר מלשתק את המערך התקשורתי של הנאשם בשלב רגיש זה? גורמי האכיפה ביצעו כאן תמרון שמונע מרה"מ כל אפשרות לטפל במשברים תקשורתיים, מתוך ידיעה ברורה שזהו חלק קריטי בפרקטיקה המקצועית שלו, וכמובן שלנו, יועצי התקשורת.
ראוי שהמהלך הזה יגרום לכל מי שעוסק בתקשורת ובייעוץ תקשורתי להזדעק. התנהלות כזו תהפוך כל טור דעה ופרשנות שהביעו דעה על אופיו, מהימנותו, מניעיו ואמינותו של עד המדינה – לסיבה לחקירה. עצם האגרסיביות שבמהלך גורמת לי, אחרי שני עשורים במקצוע, לרצות לצאת במחאה. אני חושש שלא רבים יצטרפו אלי.
עשרות איגודים וארגונים מקצועיים פועלים בישראל. הם מייצגים עובדי הוראה, ועדי עובדים של חברות גדולות וענפים מקצועיים שונים. תפקידם לייצג את שולחיהם, ולהגן על האינטרסים שלהם, ועל יכולתם לבצע את הפרקטיקה המקצועית שלהם בתנאים הראויים. היכן איגוד יועצי התקשורת, שמעצם הגדרתו אמור להגן על אוריך ואחרים להוציא לפועל מהלכים תקשורתיים? איפה טורי הדעה והפגנות המחאה של נציגינו כנגד ההתערבות וההפרעה למלא את תפקידנו לפי ראות עינינו ובהתאם לשיקולינו המקצועיים?
היכן הזעקה על כך שבכלל הגענו למצב שבו על מהלך שכיח וזניח של קמפיין, מואשמים בהטרדת עד, ויתרה מכך - מוחרמים טלפונים הכוללים, מתוקף תפקידם של הנחקרים, חומרים חסויים? היכן מכת הנגד שלנו? אז כן, אני רוצה לזעוק, למחות להפגין - אף שאני מסתכן בכך שמחר גם לי יחרימו את הסלולרי.
גל בייסברג הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה לקמפיינים ציבוריים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו