לרקוד עם אנרכיה אדומה

הצלצול נשמע בשש בבוקר, עדין ונודד, מבקע את החלומות בדנדון מנדנד. הבטתי בשעון. אבל יש עוד כמה דקות, אמרתי לעצמי, ואז הבנתי שלא מדובר בצלצול השכמה קוריאני, אלא בהשכמת צבע אדום באדיבות הג'יהאד.

המחשבה הראשונה היתה "צריך מייד לקפוץ לעוטף לכתוב על זה משהו מהשטח", אבל אז נזכרתי בתמיהת העורכת מהפעם הקודמת - יש לך משהו חדש להגיד על זה? חזרתי לישון. 

בחיפוש מה לעשות בזמן ההמתנה לגחמות משגרי הג'יהאד, שמתי לב שנטפליקס העלתה סדרה חדשה בשם "האירועים הגדולים של מלחמת העולם השנייה - בצבע". הקדימון הדגיש את גימיק צביעת הסרטים הישנים בצבע בידי מומחי מחשב. לרגע הייתי בטוח שמדובר בגימיק זול ובהפקת תוכן בשקל תשעים, אבל הסתקרנתי והתחלתי לצפות.

מתוך הסדרה "האירועים הגדולים של מלחמת העולם השנייה - בצבע" // צילום: יח"צ

ומזל שכך, שכן התוצאה לא פחות ממדהימה ובגדר צפיית חובה לכל ישראלי. המעבר משחור־לבן לצבע מחיה את הארכיון ומאפשר תובנות חדשות על השנים הקשות ביותר בתולדות האנושות ופרשנות מחודשת לאירוע שהדיו עדיין מהדהדים בחיינו מדי יום. 

אך הההצלחה העיקרית של הסדרה היא בבחירה לספר את הסיפור הפוך מכפי שנעשה ב־50 השנים האחרונות על ידי ההוליוודיזציה של ההיסטוריה. מ"תותחי נברון" ועד "להציל את טוראי ריאן", הרצון לחבר את הקהל אל הסיפור האישי בצל האירועים הגדולים רידד את מורכבות המהלכים הגדולים עד שנדמה כאילו ההיסטוריה נכתבה בידי המנצחים ביומנם האישי בלבד.

ואולי כך אפשר להבין את "ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו, שבו בעצם דמות אחת מחסלת את כל הצמרת הנאצית וסוגרת את המלחמה בסוף הוליוודי פשוט להכלה, או מדוע בתי הבכורה שבה יום אחד מבית הספר נרעשת וביקשה שאספר לה עוד על השואה והקרב שבין היטלר לשינדלר.

הסדרה מתמקדת במבט העל של המלחמה וממעטת לרדת אל סיפורי החיילים בשטח. כך מוצג בפני הצופה המודרני, כמעט לראשונה, סיפור המסגרת של האירועים המתגלגלים מדחי אל דחי. הבחינה של המלחמה בידי היסטוריונים משני צידי הרובה, יוצרת את התמונה הטובה והשלמה ביותר להבנת מהלכה, בצורה מרתקת. כמו כל יצירת מופת, גם לזאת יש כמה נקודות שנויות במחלוקת.

הבחירה של העורכים להקדיש פרק שלם להפצצת דרזדן (25,000 הרוגים בפועל או 250,000 הרוגים על פי פרופגנדת גבלס) ובמקביל רק פרק אחד לשואה כולה, מעוררת הרבה מעבר להרמת גבות. 

ועדיין הסדרה מלאה בגילויים מחרידים כמו האנטישמיות של מחלקת המדינה האמריקנית שסירבה לקלוט פליטים יהודים גם כשכבר היה ברור שהחזרתם לגרמניה משמעה גזר דין מוות, והשפעת אותה מחלקה על שחרורם של מאות ואולי אף אלפי פושעים נאצים מאימת הדין. 

כל פרקי הסדרה מרתקים, אך אי אפשר שלא להתפעם מהפרק העוסק בקרב על סטלינגרד ולהבין כמה חשובה עמידות העורף האזרחי לניצחון במערכה הצבאית, והמחיר העצום ששילמו אנשי בריה"מ כדי לעמוד מול מכונת המלחמה הבלתי מנוצחת של הגרמנים עד אותה עת.

צילום: דויד פרץ

כולי תקווה שהסדרה הזו תתקן לפחות את העוול הזה שבו אנו כישראלים מציינים באדיקות את יום השואה, אך מתעלמים מיום הניצחון (9 במאי) ומהווטרנים הרוסים של מלחמת העולם אשר עוד חיים בקרבנו ומעמדם צריך להיות מוסדר בחוק. מבחינתי, כאזרח ישראלי ויהודי, אני מרגיש חובה להצדיע בפניהם על שבזכותם אנו עומדים כאן היום.

הרבה לפני שהאינטרנט הפך את הנדיר לנדיר, וידע היה בעל ערך יותר מעוד שורה בוויקיפדיה, היה בבאר שבע עיתונאי ושמו דני בלר. מדי שבוע הייתי ממתין לטור המוזיקה במקומון "כל־בי" כקולומבוס המייחל למראה פיסת יבשה במדבריות הים. לבלר היתה חיבה גדולה ללהקת החיפושיות ולא עברו שבועיים מבלי שמשהו הקשור לארבעת המופלאים הופיע בטורו.

אך בין פול לג'ון, היה בלר כותב על להקות כמו ת'רובינג גריסל, סייקיק טי.וי, איינשטרוצן נויבאוטן ולייבאך. מבחינת הנער שהייתי, כל ההרכבים האלו היו העמיתים המקבילים לביטלס, שכן בטור שלו כולם התקבלו עם כבוד והיררכיה השמורים למי שעושה אמנות שמנסה להרקיד את התאים האפורים שבמוח ולא רק את הרגליים. 

פרט לביטלס, הלהקות שעליהן כתב בלר אף פעם לא שודרו ברדיו. קשה לדמיין איך חבורת גרמנים שדופים עם קולרים המתופפים על כנף מטוס פועלים באותו עולם מוזיקלי כשל הביטלס. ואיך אפשר להגדיר את הרעש התעשייתי שהלהקות האלו יצרו כ"מוזיקה". או אז הבנתי שקיבלתי חינוך מוזיקלי עם טוויסט פריפריאלי מוזר להפליא שהפך את השולי והמוזר למרכזי, וכמה השפעה יכולה להיות לאיש הנכון במקום הלא נכון. 

לפני כמה שנים תהיתי אם באיזו דרך פלאית טוריו של בלר הגיעו גם אל קוריאה הצפונית. שכן בשנת 2015, לציון 70 שנה לסיום הכיבוש היפני, נפתחו הדלתות המסתגרות של צפון קוריאה, ולראשונה בתולדותיה הוזמנה להקת רוק מהמערב להופיע בפני אזרחי המדינה. הלהקה הנבחרת היתה לייבאך הסלובנית. 

לייבאך עושים מוזיקת "פופ" שעליה חולמים דיקטטורים. באחד ה"להיטים" הגדולים - "רוקדים עם לייבאך" - מציע סולן ומנהיג הלהקה, מילאן פראס, בקול בלהות "לרקוד עם אדולף היטלר, לרקוד עם הפשיזם, לרקוד עם אנרכיה אדומה", כשהוא צועד בין אלפי שלדים מרקדים, לצלילי מקצב טכנו ריק ותעשייתי. כל זאת במגפיים גבוהים ובמדי צבא מעוטרים בסמלים המזכירים מדי עידנים אפלים. 

אלבום של להקת הרוק הסלובנית לייבאך // צילום: יח"צ

קשה שלא לשים לב שלאנשי לייבאך יש אובססיה "קלה" עם הנראות והסמלים של תנועות פשיסטיות. כשהלהקה הואשמה בזה בעבר, היתה תגובתם החידתית: "אנחנו פשיסטים באותה מידה שהיטלר היה צייר".

המוזיקה והיצירה של לייבאך מטשטשות כליל את גבולות הטעם הטוב והרע, ומעלות תמיהה האם פרודיה יכולה להתקיים כשבלתי ניתן להפרידה מהמקור שהיא מנסה להלעיג. 

בשבוע הקרוב יערכו אנשיי לייבאך סדרה של אירועים, הקרנות סרטים, מיצגים ומפגשים עם מעריצים בישראל, שיסתכמו בהופעה בסוף השבוע הבא ברדינג, תל אביב. הם יבצעו גם חלק מההופעה הייחודית שרקחו עבור תושבי צפון קוריאה.

מאחר שהצפון־קוריאנים אינם בקיאים ברזי יצירתם של לייבאך או הביטלס (שאותם ביצעו לייבאך בדרכם הייחודית), ביצעה הלהקה את האלבום היחיד של מוזיקה מערבית שהצפון־קוריאנים מכירים, והוא פסקול הסרט "צלילי המוסיקה". 

אם חשקה נפשכם לשמוע את הגבעות החיות עם צלילי המוזיקה, אתם מוזמנים לחוות את חזון דמדומי האלים המוזיקלי. זה יהיה אתגרי, ודווקא הפשיזמוס־פופ של לייבאך יתברר כפסקול המדויק לזמן הרקטות הנוכחי. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו