זעם בררני וסלחנות סלקטיבית

במוצאי השבת התגלע באולפן "פגוש את העיתונות" בערוץ 12 עימות בין רינה מצליח לח"כ אחמד טיבי. כשטיבי תיאר את היחס התוקפני כלפיו, שאלה אותו מצליח אם הוא מבין מהיכן נובע היחס העוין. טיבי בתגובה שאל את מצליח אם היא מצדיקה בעקיפין את האלימות כלפיו, ואם היתה מאשימה באופן דומה גם קורבן אונס. "תתבייש שאתה משווה הפגנה לאונס", הגיבה מצליח. 

למחרת בבוקר הגשתי את תוכנית הבוקר בגלי ישראל וביקשתי את תגובת שדולת הנשים. בדרך כלל, אחרי התבטאויות מסוג זה, שיש בהן משום זילות המושג "אונס", שוטפות עיתונאיות, פמיניסטיות ופעילות בארגוני נשים את השיח הציבורי. הפעם, באופן חריג, לא נשמעו תגובות. גם בשדולת הנשים סירבו לעלות לשידור.

זה פחות נדיר מכפי שנדמה. ביוני 2018 חשף העיתונאי לירן לוי בערוץ 20 פרשה חמורה, שבמסגרתה הוטרדו מינית סוהרות על ידי אסירים ביטחוניים. הסוהרות אף שובצו באגפים לפי דרישת מנהיג המחבלים בכלא, מוחמד עטאללה, ומי שסייעו בכך לכאורה היו אנשי שב"ס ובראשם קצין המודיעין בכלא. לכאורה, סרסור בסוהרות כדי לשמור על השקט באגפים הביטחוניים.

השבוע פרסם לוי (כיום ב"וואלה") מכתב שהופץ בשב"ס, ולפיו הפרקליטות סגרה את תיקי החקירה נגד סגל שירות בתי הסוהר שהיה מעורב בפרשה. למרות עדויות המגובות גם בהקלטות, דומה שהפרשה טויחה. ליוויתי את הפרשה מקרוב, שמעתי על הסוהרות שהופקרו לבדן בזירה, נאבקות להישמע. התקשורת עסקה בכך בקמצנות, פוליטיקאים בודדים נרתמו לסייע וארגוני הנשים נאלמו. 

"פניתי לארגוני הנשים וביקשתי עזרה נפשית וגם סיוע משפטי עבור הסוהרות", מספר לי לירן לוי. "הן פשוט התחמקו ממני, לא נפגשו או שוחחו עם הסוהרות מעולם. את יודעת מתי נשברתי מהן? כשאחת הסוהרות שאלה אותי לאן נעלמו ארגוני הנשים, ולמה הפקירו אותן".

הפער בין השקט במקרים אלה לבין רעידת האדמה שמתחוללת בכל פעם שרשות מקומית חושבת להניח יריעת בד שתפריד בין גברים ולנשים באירוע שמיועד לציבור החרדי - מעורר תמיהה. אין חולק על חומרתה של פרשת הסוהרות, שבמסגרתה הפגיעה בנשים היא אלימה ומוחשית, ובכל זאת - היא עוררה הרבה פחות אמוציות וזעם מהפרדה בין נשים לגברים בהופעת קיץ חד־פעמית של זמר חרדי. 

מבלי לזלזל בפעילותם המבורכת של ארגוני הנשים, אל מול הרעש וההתגייסות סביב הפרדה מגדרית או התבטאות שוביניסטית של ידוען - הופך השקט מול פרשת הסוהרות או דבריו של טיבי לדממה חשודה. והחשד הוא שהכעס הוא סלקטיבי, ובעיקר מוטה מבחינה אידיאולוגית. 

התחושה המצטברת היא שעקרונות פמיניסטיים חופפים - או יותר נכון כפופים - לתפיסת העולם של השמאל. וכשהקריטריון הוא פוליטי, לפחות במופעיו הפומביים, הזעם סלקטיבי והסלחנות בררנית. המשמעות, לפחות ברמה הציבורית, היא פשרה על העקרונות. אין צורך להיות פמיניסטית דגולה כדי להבין איך הכתם הזה פוגע באמינות המאבק. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו