אנחנו נכנסים לעשור החדש בתחושות מעורבות. השגשוג הכלכלי ראוי לציון, אבל חסרה תחושה אמיתית של רווחה ורגיעה. יש לא מעט אנטגוניזם ולעומתיות בחייו של הפרט בחברה הישראלית.
אנו עדים לתהליך של התחזקות הפקידות עד כדי כך שאנחנו האזרחים בתחושה של תבוסה לנוכח כל פקיד של המערכת המקבל גיבוי מהיועצים המשפטיים. במקביל, יש כנראה התרופפות בדבקות באמות מידה של יושר וניקיון כפיים.
בין כך ובין כך יסוד החמלה הלך ונשחק, והאזרח הקטן עומד לא אחת חסר אונים לנוכח דורסנות המערכות. כך, למשל, אישה זקנה נזרקת מביתה מפני שלא עמדה בתשלום משכנתא.
ברמה האישית, העשור האחרון היה עבורי עשור של יצירה פורה, שבמהלכו הוצאתי לאור ספרים חשובים והוענקו לי פרסים ספרותיים משמעותיים ובראשם פרס ישראל לספרות ולשירה בשנת תשע"ה (2015).
בעשור האחרון הוצאתי את הספרים "נופים חבושי עיניים", "בית הפסנתרים" ו"אותות". יצירתי המקיפה כפי שבאה לביטוי בספרים אלה זכתה להכרה שהפקיעה אותי מהגדרה של "משורר מרוקאי" אתני ומיקמה אותי במרכז ההוויה הפואטית הישראלית בכלל, וזכיתי בפרס יהודה עמיחי לשירה, בפרס ביאליק ובפרס ישראל.
בתשע"ו פנה אלי שר החינוך נפתלי בנט וביקש שאעמוד בראש "ועדת ביטון", שמשימתה לבחון את תוכניות הלימודים ואת מידת הנוכחות של המורשת, התרבות וההיסטוריה של יהדות ספרד והמזרח בתוכניות אלה. הקמתי ועדה של מיטב החוקרים האקדמאים שמנתה כ־100 חברים בוועדות ובוועדות משנה. שקדנו על הבדיקה ועל ההמלצות כחצי שנה והפקנו ספר שמסקנותיו נעשו אצבע מורה לעתיד. חלק מההמלצות, אלו שאינן כרוכות בהוצאות כספיות, נעשו חלק אורגני מתוכניות הלימודים.
בסך הכל נראה שחלה פתיחות בתהליך של האינטגרציה התרבותית בארץ במוזיקה, בספרות ובתרבות. משוררים מזרחים עלו כפורחים, והמוזיקה הישראלית בכללה קלטה והפנימה את הלחן והפיוט המסתלסל.
לעומת התהליך המבורך של רב־תרבותיות הנה בתחום הפוליטי התקבע המצב, כמעט סטגנציה גמורה. במציאות נוחה לכל הצדדים הולך ומתעצם תהליך של דו־קיום. ערביי ישראל נעשים חלק מהותי מהמרקם הישראלי באקדמיה, ברפואה ובעסקים. גם חלק ניכר מערביי יהודה ושומרון הולכים ומשתרשים כחלק מהחיים הכלכליים בארץ, בעוד הבעיה הפוליטית והביטחונית נותרה בלתי פתורה.
בעשור האחרון הלכו לעולמם גדולי רוח כעמוס עוז והמשוררים חיים גורי וטוביה ריבנר. גם בשנותיו האחרונות עמוס עוז לא שינה את התפיסה שבה האמין כל חייו, דהיינו שתי מדינות לשני עמים, גם דויד גרוסמן צובר זהות בכיוון הזה. לעומת זאת, א"ב יהושע שוב אינו בטוח בפתרון שתי מדינות לשני עמים, והוא רואה את התהליך של מדינה אחת לשני עמים כאפשרות מתממשת הלכה למעשה.
אחת התופעות הבולטות בעשור האחרון היא התנקשות חזיתית בין הרשויות, בעיקר בין הרשות השופטת לרשות המבצעת והרשות המחוקקת. סוגיות בסיס באין חוקה מזדקרות כבעייתיות ביותר, והשסע החברתי בין חלקים מהעם מתעצם.
דווקא בימים אלה כשאנחנו חוגגים את חג החנוכה, ציון הניצחון המופלא של מרד המכבים אשר זיכה את עמנו בעצמאות מדינית, ראוי שנזכור כי הריבונות של ממלכת החשמונאים פסקה לאחר מעט יותר מ־100 שנים, עם עלייתו של הורדוס ולאחר מכן השתלטותה של רומי על הארץ וחורבן הבית. מאז ועד לפני כ־70 שנה, עם הקמת מדינת ישראל בתש"ח, נעדרה מאיתנו הריבונות והעצמאות.
האם תעמוד לנגד עינינו ההכרה שלא הכל מובן מאליו? האם נלמד את הלקח?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
