בימים האחרונים החליטה אוניברסיטת תל אביב לסגור את מרכז תמי שטיינמץ למחקרי שלום, שהוקם ב־1992 כדי לעודד פעילות מדעית וחשיבה מחקרית בנושאי שלום ופתרון סכסוכים. לפי הפרסומים, הסיבות להחלטה היו "חוסר הרלוונטיות" של תחום המחקר והעדפת התורמים להשקיע בתחום בעל השפעה ציבורית רבה יותר.
הידיעה התקבלה בעצב ובכעס על ידי חוקרים ואקדמאים. חלקם האשימו את האקדמיה בכניעה להלכי הרוח בציבור הישראלי, אחרים קישרו בין ההחלטה של רשויות האוניברסיטה למדיניות הממשלה הנוכחית, הכוללת סירוב להסדר שיחייב פשרות כלשהן. מחוץ לאקדמיה, עם זאת, ההודעה על סגירת המכון התקבלה באדישות, אף שמדובר באחד ממכוני המחקר הבולטים בארץ. ואכן, למרות פעולותיו המגוונות ותוצריו הרבים, המכון לא הצליח "לקדם את השלום" או להשפיע על קביעת מדיניות ממשלתית.
במכון עצמו פועלים חוקרים מעולים, המייצרים ידע מדעי חשוב. אבל גם מי שסוברים שראוי להקדיש מאמץ לחקר התנאים שמעודדים פתרון סכסוכים בדרכי שלום, לא יוכלו להכחיש את המצב העגום של המחקר האקדמי בנושא. בשל כך, צודקים התורמים שבוחרים להפנות את כספם לאפיקים "משתלמים" יותר.
סגירת המכון היא אפוא סימפטום לבעיה רחבה יותר: למרות פעילותם הענפה, דומה שמכונים מסוגו פשוט לא משפיעים על קביעת מדיניות; וזאת, אגב, בניגוד להשפעה הרבה שיש למקביליהם בעולם. הדבר מפתיע, לא רק כי תחום השלום אמור להיות בחוד החנית של המחקר האקדמי המעשי, אלא גם בשל המחויבות הידועה של חוקרי סכסוכים למעורבות אזרחית מעשית.
הסיבה לחוסר ההשפעה של חוקרי שלום בארץ נעוצה כנראה בתחושה של מרבית מקבלי ההחלטות (וחלקים לא מבוטלים בציבור הרחב) שמחקר השלום, כפי שהוא מתנהל כיום, אינו מכוון לבעיות המעשיות שעימן הם מתמודדים. ואכן, למרות חריגים מסוימים, דומה שמרבית המחקרים הקיימים ויתרו מראש על פנייה למקבלי החלטות, ומגבילים עצמם למאמץ להשפיע על עמדות אזרחים מן השורה ביחס לסכסוך. רוב החוקרים מתעלמים מרבדים אסטרטגיים עמוקים המשפיעים על שיקולי המדינאים, ולכן לא מצליחים לספק מסגרות ניתוח או חשיבה רלוונטיות למקבלי החלטות, הנדרשים להכריע בין אופציות מדיניות שונות ביחס לסכסוך.
וכך, חקר השלום בארץ מדשדש במקום, ולא מייצר תובנות חדשניות שיכולות לספק בסיס לדיון או לספק השראה ליוזמות מדיניות יצירתיות. ההזנחה התיאורטית של מחקר השלום בארץ היא האחראית לתרומה המוגבלת של חוקרים לדיון הציבורי, מעבר לביקורת על הממשלה ש"אינה עושה מספיק". ואכן, קשה לחשוב על מחקר ישראלי מהשנים האחרונות שיצר השפעה או זכה להד משמעותי אפילו בין כותלי האקדמיה, שלא לומר מחוצה לה.
חוסר הרלוונטיות של תחום השלום בארץ אינו נעוץ בניתוק של חוקרי שלום מהלכי הרוח בציבור ולא בעמדה הפוליטית שלהם, אלא בעיקר באופי הלא־פרקטי של מחקרם האקדמי. למרבה האירוניה, דווקא האופי המעשי של תחום השלום בכללותו אמור להציב את החוקרים בקרבת מעגל ההשפעה על קביעת מדיניות. העובדה שהם לא נמצאים שם, מעידה רבות על אופי המחקר כיום.
ולמרות זאת, אין להסיק כי ראוי "לחנוק" את התחום כולו. מה שדרוש הוא דווקא תמיכה מוגברת במחקר חדשני שיחבר בין מחויבות לאי־אלימות להבנה מעמיקה יותר של התנאים האסטרטגיים המאפשרים יצירת פתרונות שלום לסכסוכים שנראים לכאורה בלתי־פתירים. מחקר עתידי העוסק בניתוח הדילמות שעימן מתמודדים מנהיגי המדינה הוא הדרך היחידה לכבד את החתירה לשלום, ולהחזיר לתחום זה את הכבוד וההכרה שלהם הוא ראוי, באקדמיה - ומחוצה לה.
אריאל רייכרד הוא דוקטורנט למדעי המדינה וליחסים בינלאומיים באונ' תל אביב
