גם בברית המועצות, החלום הציוני תמיד פעם בנו. בעיר אורחיי (אורהיוב) שבמולדובה חיכינו כולנו להתגשמות הביטוי - בשנה הבאה בישראל. הדרך אל העלייה ארצה היתה רצופה בקשיים, החל מסירובי הממשלה לתת לנו את האישור לעלות ועד קשיים אישיים, כגון מות שני הוריי, שהיו חברי קבוצת"הכשרה" ושלחו כסף, מהמעט שהיה להם, כדי לסייע בבנייתה של מדינת ישראל הצעירה, אך לא זכו להיכנס לארץ. הם נפטרו במהלך המאבק לעלות ארצה. אחי, אני ושני ילדיי הקטנים זכינו לעלות למדינת ישראל כבר בשנת 1978.
חיי חולקו לשני פרקים. הראשון היה במולדובה, נולדתי בעיר אורחיי בשנת 1947, נישאתי וילדתי, למדתי את מקצוע האחיות ועבדתי בו מגיל 17. הפרק השני ממשיך להתהוות משנת 1978 ועד היום במדינת ישראל. בארץ זכיתי לעבוד בבית החולים שמואל הרופא, ללדת תאומים ולזכות לראות שתי נכדות מתגייסות לצבא ההגנה לישראל.
תחת השלטון הסובייטי שמרנו על החיים היהודיים והמסורת היהודית, אך בסתר. הסובייטים עשו ככל יכולתם להשכיח מאיתנו את המנהגים היהודיים ואת שפות היידיש והעברית.
כמו רבים מהעולים, גם אנחנו בחרנו בעיר שאליה עלינו לפי המשפחה שהיתה לנו בארץ, דוד חיים מרחובות במקרה שלי. לאחר מכן עברנו לשכונת קריית משה, שנועדה לעולים, במיוחד ממולדובה ומאוקראינה, שהגיעו לארץ באותה תקופה בגל עלייה גדול. היו גם שתי משפחות מגיאורגיה. העלייה שלנו הביאה איתה מלומדים רבים, ובהם רופאים ואחיות - כמוני.
הבחירה בקריית משה והבחירה במגורים ליד המשפחה שלי אפשרו לשחזר, ולו במעט, תחושה מוכרת של משפחתיות וקהילתיות שאליה התרגלתי עוד במולדובה - בייחוד סביב החגים היהודיים והחגים האזרחיים. מות אמי עדיין היה טרי, ותחושה זו העניקה לי נחמא פורתא. עוד לפני שסיימתי את האולפן התחלתי את עבודתי בבית החולים הממשלתי הכללי שמואל הרופא כאחות. כי כבר אז היה מחסור באחיות, לא רק היום. המורה באולפן, למזלי, הסכימה לשלוח לי דפים לשיעורי בית ולשחרר אותי לעולם התעסוקה. בכל זאת, יש פיות להאכיל. אני הייתי מכינה את השיעורים, אחי יעקב היה מעביר אותם למורה ואני הגעתי רק למבחנים.
ההתקבלות המהירה לעבודה עזרה לי ללמוד עברית ולהשתלב. בזמני, היה לא לגיטימי לדבר ברוסית והיתה דרישה חברתית מיידית מאיתנו להפוך לישראלים דוברי עברית. המצב היה שונה בעלייה שהגיעה 12 שנים מאוחר יותר, בשנות ה־90.
אז, בגל העלייה הגדול שהגיע, חיי השתנו שוב. באבחה אחת הפכתי ל"עולה ותיקה". בבית החולים שמואל הרופא קיבלו את העולים יפה מאוד. באותה תקופה שימשתי כסגנית של האחות האחראית במחלקה בבית החולים והדרכתי את האחיות והרופאים החדשים שהגיעו, החל בסיוע בשפה מול אנשי צוות ועד הכשרה בפרוצדרות חדשות.
שמחנו שהגיע כוח עבודה משכיל ומנוסה. העלייה של שנות ה־90 היתה דבר טוב לישראל, כי היא הביאה משכילים רבים למדינה. ובכל זאת, היו הבדלים גדולים היו בין העלייה שלנו לבין העלייה הגדולה של שנות ה־90, מנטליים וחברתיים.
בשנים האחרונות מתחדדת ההבנה כי למרות ההבדלים בינינו, הדבר החשוב לכולנו הוא לשמור על הצביון היהודי של מדינת ישראל. אותו צביון שלו לא זכינו, כמי שחיו תחת שלטון הדיכוי הסובייטי, עד העלייה לארץ.
הביא לפרסום: דין שמואל אלמס
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו