חברתי או פופוליסט, חולה אהבה מגבעת אולגה או שר הגירעון, כלכלן או קלקלן, תבחרו מה שתבחרו, פרישתו (השנייה) מהחיים הפוליטיים של משה כחלון השבוע, הולידה תגובות קוטביות. חלק ראו בפרישתו יום עצוב לחלשים, ואילו אחרים עלזו על לכתו של האיש שניהל "כלכלת בחירות" לאורך השנים שבין הבחירות.
כך או אחרת, פרישת כחלון הותירה בי שאלה גדולה במיוחד. מעטים הפוליטיקאים שניסו לקיים את הבטחותיהם לבוחר, יותר ממשה כחלון. אך מעטים עוד יותר הם הפוליטיקאים שנזנחו בידי בוחריהם יותר מאשר משה כחלון. ימים יגידו אם מחיר למשתכן ייזכר כהצלחה או כישלון, אך אין ספק שזה היה הניסיון הרציני היחיד שנעשה בעשור האחרון להוריד את מחירי הדיור המופרכים ופורחים של מדינת ישראל. נטו משפחה, הורדת המע"מ על יבוא מוצרים, חיסכון לכל ילד, כולם פרויקטים שהוביל כחלון כדי להיטיב את מצבם של הישראלים, ולהילחם ביוקר המחיה הבלתי הגיוני בעליל של ישראל.
כחלון אף פעם לא הסתיר את הרציונל העומד מאחורי החלטותיו: "לגבי הרחבת הוצאות, אני בעד הגדלת ההוצאה הציבורית. הוצאה ציבורית גבוהה היא סיוע לחלשים. מי שצריך את המדינה זה החלשים. גם אם הגירעון לא יהיה ביעד, זה יהיה חריגה בשבריר אחוז. אם הפרשנים קוראים לזה בזבוז בעקבות הוצאה על קשישים - אני גאה על הבזבוזים האלה. זו הנחלת צדק שלא נעשתה שנים ארוכות. הפרשנים שהתנגדו לכך עשו זאת בגלל תפיסות עולם קפיטליסטיות".
טענתו של כחלון שהעיתונים הכלכליים התנכלו לו, אינה מספקת הסבר מניח את הדעת מדוע הציבור התנתק מכחלון. רוב הציבור לא קורא את "דה־מרקר" או "כלכליסט", ובמדינה שבה אנשים חרדים לכיסם העכשווי, למי באמת אכפת מהמינוס של השכן? קל וחומר קונספט כה אמורפי כמו גירעון ממשלתי. כשניסיתי לברר עם כמה מחבריי המכולכלים מדוע המדיניות הכלכלית של כחלון לא זכתה באהדת הציבור, זה נגמר בהסברים מפותלים שבסופם עמד - "עזוב, אתה לא מבין בכלכלה כלום".
יכול להיות, איני כלכלן, אבל בבני אדם אני קצת מבין. אם ברצונכם לבזבז את חייכם לריק, תנו לשני כלכלנים לנסות להסביר לכם מושגים בכלכלה, רק כדי לראות אותם קוטעים אחד את השני בתואנות שהאחד מדבר מיקרו שטויות והשני מדבר מאקרו בולשיט.
לטעמי, הסיבה שהאזרח הסביר אינו מבין כלכלה על בורייה אינה קשורה באינטליגנציה או חוסר חינוך. ככל שתלמדו ותתעמקו ברזי עולם הכסף, מולכם יעלו ויופיעו עוד ועוד ביטויים שיקשו עלינו להבין את השינוי הנומינלי בניטרליות הכסף.
מעטים ניסו כמוהו לקיים את הבטחותיהם. כחלון // צילום: יהושע יוסף
או במילים אחרות, כלכלה רחוקה מלהיות מדע מדויק. לכן שיחה עם כלכלנים נשמעת במקרה הטוב כמו מנהיגי כת שממציאים תירוץ אחר תירוץ מדוע קץ הזמנים טרם בא, או כמו הונאת פירמידה במקרה הרע. דפוק אחרים כדי שהם ידפקו אחרים שיניבו לך יותר הכנסות, ואחרינו המבול הפיסקאלי.
כאשר השיח הכלכלי חורג מרמת המשק הביתי, העסק הקונקרטי והיכולת האנושית להכיל מבנה כלכלי מובחן, כלכלה עוברת אל אזור הדמדומים. שם, כמו בסיפור העכברים העיוורים שנקלעים לחדר עם פיל, כולם מתארים חלקים אחרים מהפיל וכולם מתעלמים מהפיל שבחדר - הניסיון לתאר כלכלה במבט רחב הוא במקרה הטוב ניחוש מלומד, ואין חכמים ככלכלנים, בדיעבד.
רוזוולט היה הנשיא האמריקני שהגדיל יותר מכל את גירעון הממשלה האמריקנית. היום ההיסטוריה שופטת אותו כמי שחילץ את ארה״ב מהשפל הגדול. זאת, למרות התנגדות הכלכלנים של זמנו. לא ברור איך תשפוט ההיסטוריה את כחלון, אולם אני חושד שהסיבה שכחלון לא הצליח לתרגם את מהלכיו הכלכליים לפתקים בקלפי, מצויה בדברי ר׳ אלישע - העניות מכערת.
לא ברור לאילו כיסים הגיעו השקלים שיצרו את הגירעון, וכמה מהם מצויים בכיסינו כרגע, אך אין זה משנה. ״לא אכפת לי להיות עני, אבל אני לא מוכן לחיות ככזה", אמר מכר בצוק העיתים ומצוקת מזומנים - כשהוא מגדיר את עידן אשראי האשמדאי והעמדת הפנים של חיי הליסינג, שבו אנו חיים.
על פי מדדים בינלאומיים, רובנו נמצאים בעשירון העליון של העולם. אך מעטים מאיתנו חשים כך. רובנו חיים במרחק בלת"ם אחד ממצוקה כלכלית, דבר הגורם לנו להביט בחרדה על חצי התהום הריקה שמתחתינו, ולפקפק ששינוי כלכלי בכלל אפשרי. כחלון הגדיל את ההוצאה הציבורית, אך כשל לתרגם זאת לתחושת ביטחון כיס בלב העם. למרות ניסיונותיו הכנים, כמעט חמש שנות כהונתו כשר אוצר הותירו את הכלכלה במצב שניסח לאונרד כהן ז"ל: "כולם יודעים שהמשחק מכור, העשירים מתעשרים, העניים מתענים, אלו החוקים, וכולם יודעים".
האיחוד של מפלגות העבודה־גשר ומרצ מהווה אתגר פרגמטי לטהרנים. עבור הטהרנים מתומכי מרצ, עמיר פרץ, ובעיקר אורלי לוי, היא מעבר לבשר, בכל הנוגע ליכולת העיכול של המפלגה הטבעונית. מי זוכר שכשאורלי לוי עשתה את צעדיה הפוליטיים הראשונים, הזמינו אותה אנשי מרצ כדי לבדוק את אפשרות שילובה במפלגה, אולם מאז חלפו הרבה ליברמנים בין הצדדים.
אין זה מקרה שעמיר פרץ התעקש שעל פתק ההצבעה ייכתב אמת. חלק מהטהרנים המזרחים ואנשי הפריפריה מתחלחלים מהמחשבה שהפתק שלהם עשוי להושיב עוד ישבן ״שמאלקיצונילבן״ על עור הצבי בכנסת, ויתקשו לשים פתק של מפלגה, שאחד המתמודדים לראשותה כתב השבוע בפייסבוק: ״המחנה הדמקורטי מת, פרץ ואורלי בראש, לא יישמו את החזון של 'מחנה דמוקרטי', הם אינם מבינים אותו, וזה אינו נמצא בדנ"א שלהם".
גם אם מדובר בקול לא רשמי, רבים מתומכי פרץ־לוי עדיין חשים כי אנשי מרצ לא רואים בהם שותפים של אמת בשל "הדנ"א שלהם". נכון, לא הכל בישראל הוא עניין מזרחי־אשכנזי, אבל כמו בכל קרחון במדבר יהודה, אם תחפור מספיק עמוק תגלה את ממותת השד העדתי שנלכדה בו.
השבוע הייתי במעוז מצביעי מרצ מובהק. מאופי השיחות שהתנהלו סביבי היה די ברור שעבורם קש הפלסטיק האחרון - נשבר ונשלח למיחזור. מפלגת שמאל חברתי בראשות עמיר פרץ ואורלי לוי, זה כבר פתק אחד רחוק מדי, וכך גם הרשימה המשותפת. מה שמותיר את כחול לבן כמרוויחים הגדולים מהאיחוד ("הטכני"), שיגרפו 3-2 מנדטים שקטים של שמאל טהרני.
כל מי שמכיר את הדינמיקה הפנימית של קבוצות טהרנים, יודע כי סופן להיכחד ליחידים צודקים ובודדים. לכן, השאלה האם ישכילו פרץ־לוי־והורוביץ לשדר חיבור יותר מחיסור, אינה טכנית כלל, אלא מהותית לשרידות דרכם הפוליטית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו