מערך חדש, לא גוש "טכני"

החלטת העבודה־גשר והמחנה הדמוקרטי להתמודד יחד בבחירות לכנסת ה־23, לא התקבלה מתוך התלהבות ורצון אמיתי ליצור במפה הפוליטית הישראלית גורם חדש, רענן ובועט (כמו הקמת מרצ לקראת בחירות 1992). ההחלטה התקבלה מחשש ששתי המפלגות, או לפחות אחת מהן, לא יעברו את אחוז החסימה הגבוה, ואישים בשני הצדדים מיהרו להדגיש כי מדובר ב"איחוד טכני", ולא במהלך בעל משמעות אידיאולוגית. היו שאמרו כי מייד לאחר הבחירות ייפרדו שתי המפלגות וכל אחת תלך לדרכה, משל היה מדובר, חלילה, בחיבור בין מפלגות הימין לבין עוצמה יהודית ההזויה, ערב הבחירות לכנסת ה־21.

אבל החיבור בין העבודה ומרצ יוכל להיות הזדמנות ליצירת מערך סוציאל־דמוקרטי בין שתי מפלגות, שנפרדו על רקע הקמת ממשלת האחדות הלאומית לפני 36 שנה. באותה עת לא מפ"ם ולא חבר העבודה דאז, יוסי שריד, היו מוכנים לתת יד לממשלת רוטציה, הגם שבראשה עמד שמעון פרס. מאוחר יותר חברו מפ"ם, שריד ו"שינוי" של אמנון רובינשטיין ל"רצ" של שולמית אלוני, והקימו את מרצ. 

המפה הפוליטית השתנתה מאוד במהלך עשרות השנים האחרונות. מרצ היתה נועזת מן העבודה בתחום המדיני והקדימה אותה בחזונה, בשעה שהעבודה הובילה את המהלכים המדיניים החשובים מאז הסכם השלום עם מצרים. מרצ מזוהה יותר מהעבודה עם הדאגה לזכויות האדם, ואילו מפלגת העבודה מזוהה יותר עם מגזרים כמו ההתיישבות העובדת והעובדים המאורגנים בהסתדרות הכללית. אבל אלה הם הבדלים של הדגשים ולא של תפיסות עולם. מיזוג לכדי מפלגה אחת אמנם עלול לפגוע בייחודה של כל מפלגה, אבל מערך שבו שתיהן יהיו מפלגות עצמאיות עם מוסדות משלהן, יותיר את קול השמאל הציוני ברמה, ויאפשר להן לשמור על הקווים המאפיינים כל אחת מהן.

מערך בין העבודה ומרצ יתבע מכל ממשלה עתידית את חידושו המיידי של המשא ומתן המדיני כדי להגיע להסכם שלום ישראלי־פלשתיני, אשר יוביל לפתרון שתי המדינות ויבטיח את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הוא לא יצטרך לגמגם כמו כחול לבן כל אימת שעולה שאלת הפתרון המדיני, ואם בני גנץ יהיה ראש הממשלה הבא, זה יהיה הגורם שילחץ על מפלגתו, ממש כפי שמרצ של 1992 פעלה ברוח סיסמת הבחירות שלה "יומרץ רבין", כדי שלא יתמהמה בנושא המדיני.

לתת כיוון ודרך
תפקידו העיקרי של המערך החדש יהיה לשבור את טענת ה"אין פרטנר", המושמעת בעיקר על ידי מי שאינם מוכנים לחלוקת הארץ מול כל פרטנר שהוא. המלך חוסיין לא היה פרטנר ל"הסכם לונדון" מ־1987, שעשוי היה לייצר כאן מציאות שונה לחלוטין, ערפאת לא היה פרטנר, וגם מחמוד עבאס איננו פרטנר בעיניהם, למרות מחויבותו המתמשכת לשלום עם ישראל, ולמרות שלא התבייש להופיע בסעודיה בפני מנהיגי ערב ולומר להם בערבית צחה כי "התיאום הביטחוני עם ישראל הוא קדוש". המערך החדש יצטרך לעמוד על חלוקת הארץ לפני שישראל תהפוך ללא־יהודית ולא־דמוקרטית וללחוץ על כך שהגבול בינינו לבין הפלשתינים ייקבע בהסכם, ואם לא בהסכם - באופן חד־צדדי, למרות שזה הפתרון הרצוי פחות.

 

לדחוף להסכם או לפתרון כלשהו. הורוביץ, פרץ ולוי־אבקסיס // צילום: אורן בן חקון

זו תהיה משימה לא פשוטה אל מול כחול לבן האניגמטית. יש בה גורמים העומדים מימין לליכוד, למרות שרובה ככולה מדברת בשפת מפלגת העבודה המסורתית; אם היא תהיה מפלגת השלטון בקדנציה הבאה, יתקיימו בה מתחים פנימיים לא פשוטים בין תומכי רעיונות הסיפוח, אשר אינם מבינים כי מדובר לא רק בהפרת הסכם בינלאומי שישראל חתומה עליו ונהנית ממנו, אלא גם בוויתור על השלום עם ירדן ומצרים, וחשיפת החזית המזרחית של ישראל. מול הימין בכחול לבן יצטרך המערך החדש לעמוד בנחישות ולהוביל יוזמות.

המכשול הגדול ביותר מול מאכלסי ה"קוקפיט" יהיה פינוי מתנחלים שייישארו ממזרח לגבול שיוסכם עליו עם הפלשתינים. כאן יוכל המערך בין העבודה והמחנה הדמוקרטי להעלות את האפשרות כי כל מי שירצה להישאר בשטחי המדינה הפלשתינית יורשה לעשות זאת כתושב קבע נאמן למדינה הפלשתינית, וכאזרח ישראל. ייתכן שהדבר יהיה מעשי יותר אם תוקם קונפדרציה בין ישראל לפלשתין על בסיס שתי מדינות ריבוניות ועצמאיות. בקונפדרציה יפעלו מערכות שלטוניות נפרדות, אך יוכל להתקיים בה שיתוף פעולה בשורה ארוכה של תחומים כמו תכנון תשתיות, שימוש יעיל ומושכל במשאבי טבע, טיפול בבעיות סביבה אקוטיות, טיפול במחלות חקלאיות, ועוד. 

הכוח להשפיע
במקום סיסמת שנות ה־90 "אנחנו כאן והם שם", שלא הוסיפה תמיכה במחנה השלום הישראלי אבל תרמה לשנאה ולדמוניזציה של האחר, יוכל המערך החדש להביא את בשורת שיתוף הפעולה הכדאי לשני הצדדים. אחד מתחומי שיתוף פעולה זה יהיה, בלי ספק, תחום הביטחון, כאשר ישראל תפסיק את פעולותיה הליליות בגדה המערבית (כפי שאינה עורכת פעולות כאלו ברצועת עזה), אך תגביר את התיאום עם הרשות, בעיקר בתחום ההגנה ההיקפית, אל מול אויבים משותפים מסוג אל־קאעידה ודאעש.

ממשלה חדשה, בהשתתפות המערך, תוכל להודות לנשיא טראמפ על מאמציו להכין לנו תוכנית שלום, להסביר לו כי הצדדים מסוגלים להגיע להסכם ביניהם, וכי ישראל איננה זקוקה לתוכנית אמריקנית שהפלשתינים יסרבו לה, רק כדי להוכיח שאין לנו פרטנר.

המערך החדש ידבר בקול אחד על אחריות הממשלה לחברה, ובעיקר לחלשים ולמוחלשים בתוכה, הרבה מעבר לסיסמאות ריקות על צמצום פערים במדינה שהפערים הכלכליים בה הם מן הגבוהים במערב. משמעות הדבר היא הבטחת תקציב נאות, שחלקו ימומן ממסים מוגדלים על השכבות האמידות, ואשר יבטיח רמה גבוהה של חינוך, בריאות ותשתיות. 

בתחום הדת והמדינה לא יתקשה המערך החדש להרים את קולו במאבק בתהליך ההדתה הבוטה, ולתבוע את סיום המונופול האורתודוקסי בכל הנוגע לדיני האישות. ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם שחוקי האישות שלה הם חוקים דתיים בלבד.

כפי ש"הסטטוס קוו" מיוני 1947 כבר משתנה בתחום התחבורה הציבורית, אין שום סיבה שלא ישתנה בנושא הזה, החשוב כל כך לכל אחד מאיתנו. מתן אפשרות לנישואים אזרחיים לכל אזרח בישראל הוא דגל שיש לו תמיכה רחבה בציבור, ועשויה להיות לו תמיכה של רוב בכנסת. המערך החדש יוכל להוביל את התביעה הזו.

שתי מפלגות קטנות בנות 6-4 מנדטים יהיו עלולות למצוא עצמן בשולי הפוליטיקה במהלך כהונתה של הכנסת ה־23. מערך של כעשרה חברי כנסת יהיה גורם משפיע הרבה יותר הן במישור הממשלתי והן במישור הפרלמנטרי, וויתור עליו, מייד לאחר הבחירות, יהיה ויתור על נכס שיש לו הצדקה אידיאולוגית ופוליטית גם יחד. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו