מרשי ואני

לפני שנים רבות, עת אורי אורבך ז"ל היה עדיין מגיש התוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, היינו משתעשעים ברעיון מעורר השראה: מדי שנה, כשבירושלים התכנסו מאות עורכי דין חדשים, טריים מבחינות הלשכה, נהגנו אורבך ואני להציע לחיל האוויר שישלח F-15 אחד, חמוש היטב, לעבר בנייני האומה (שם התקיים הטקס), ויסיים את החגיגה במטח מכוון כהלכה לעבר הבוגרים. פעולה כזו, סברנו, תצמצם את מספר עורכי הדין בישראל ולא תעורר התנגדות. ייתכן שאף חידשנו בכך את הבדיחה הישנה: "מהם 1,000 עורכי דין מתים על קרקעית האוקיינוס? תשובה: התחלה טובה".

חיל האוויר התעלם מההצעה, אך לשכת עורכי הדין ביצעה חיסול משלה כדי להתגבר על היבול השנתי המופרז של עורכי דין. במקום מטוסי קרב, היא שילחה בבוגרים את בחינות הלשכה, ושיעור הנכשלים בהן הניב את הפרי המקובל של ענף עריכת הדין: עתירות לבג"ץ נגד שאלות מכשילות.

למרות מאמצי הלשכה נוספים לנו מדי שנה כ־2,000 עורכי דין חדשים, וישראל יכולה להתהדר ב־80 אלף עורכי דין, ובמספר גבוה אף יותר של בוגרי תואר ראשון במשפטים. על פי נתוני משרד האוצר משנת 2016, ל־7.9 אחוזים מאיתנו יש תואר ראשון במשפטים, מה שמסביר את העובדה שבערך כל ישראלי עשירי הוא מעצבן, פלספן להכעיס, וחושב שהוא יודע הכל כי למד דיני חוזים במכללה.

ישראל אוחזת בשיא העולמי למספר עורכי דין לנפש: עורך דין אחד לכל 128 ישראלים (לעומת עו"ד אחד לכל 400 תושבים בבריטניה, ואחד ל־6,000 ביפן), ואם אתם גרים בגוש דן - ברכות! אחד מכל 20 גוש־דנים הוא עורך דין מוסמך, וגם אם הוא לא עובד במקצוע, אפשר לסמוך עליו שינצל את השכלתו ותוארו כדי להפוך כל סכסוך שכנים לאירוע משפטי.

חלק גדול מעבודת עורך הדין הוא יישוב סכסוכים, ומספר כזה של עורכי דין לא יכול להתקיים ממאגר רגיל של עבירות ומריבות. אז למה לא לייצר עוד? השיטה עובדת: מחקר משנת 2018 העלה שככל שבבניין יש יותר בעלי תארים אקדמיים - כך פוחתים הסיכויים לבצע בו תוכנית תמ"א. המחקר לא בדק באילו תארים מדובר, אבל אני מהמרת: בבית משותף שיש בו ולו דייר אחד עם תואר במשפטים - גם רבע מרפסת לא תקום. למה לשפץ את הבניין אם אפשר להתקרצץ על החוזה עד קץ כל הדורות?

 

לא אתיימר לשער מדוע התברכנו במספר כה גבוה של עורכי דין ומשפטנים. ייתכן שמסיבות היסטוריות שמקורן בגולה, אולי בגלל סיבות כלכליות (אם כי שכרם הממוצע של עורכי הדין הממוצע במגזר הפרטי לא גבוה במיוחד: לפי מחקר מ־2019 כמחצית מעורכי הדין מרוויחים פחות מ־15 אלף שקלים ברוטו), ואולי בגלל המורשת היהודית של התפלפלות. לכו תדעו. אבל אחת התוצאות של ריבוי המשפטנים היא עלייתה לגדולה של ראיית העולם המשפטית, על חשבון זוויות ראייה אחרות. המשפט אכן כלי חשוב, אך מוגבל. כמו המשפטן.

אלא שבחברה שבה יש רצון עז כל כך ללמוד משפטים, מובנת יראת הכבוד כלפי מי שהצליח להשיג את התואר הנכסף, לעבוד במקצוע, להיות שופט או יועץ משפטי. קל להשתכנע שמסקנה שנסמכת על פרשנות של חוקים, על תקדימים והלכות, על שפה שלא תמיד מובנת לאדם שאינו משפטן, היא זו שצריכה להיות האורים והתומים של ההסכמות החברתיות והפוליטיות. כאילו חוות דעת משפטית היא מדע מדויק, עם נגיעות בארמית, שרק יודעי ח"ן - כלומר בעלי תואר במשפטים - יכולים לעסוק בה.

לאורך השנים ממשלות ישראל והכנסת שתקו כאשר זכות ההכרעה בסוגיות פוליטיות, חברתיות, כלכליות ומדיניות, עברו לידי החכמים בבית המשפט העליון, הפרקליטות והיועצים המשפטיים. נדמה לי שכניעה כזאת למשפטנים עברה בקלות רבה כל כך כי עמוק בלב, כולנו רוצים עורך דין במשפחה, לרובנו יש - ועכשיו החצוף יודע הכל טוב יותר מאיתנו: מה ראוי לאכול לארוחת ערב, ומי ראוי להיות ראש הממשלה שלנו.

 

איור: עינת צרפתי

 

מי שהשנאה לנתניהו לא מספיקה לו יכול תמיד להוסיף עליה גם שנאה לאשתו שרה, ועוד יישאר עודף לבנו. יאיר נתניהו הוא גלדיאטור טוויטר. מרבה להתכתש, מחטיף וחוטף. לרוב הוא חד ומשעשע, לפעמים מחטיא את המטרה, כמקובל בז'אנר. גם ימנים מגלגלים מדי פעם עיניים כנגדו: אילו ציוצים הוא כותב! מה הוא משתף! שערורייה. אבל תאמינו לי - יחסית למקובל בטוויטר, יאיר נתניהו הוא כלנית ענוגה.

השבוע פתח עמית סגל, כתב חדשות 12 ו"ידיעות אחרונות", חזית משלו נגד נתניהו הבן: "יום אחד יתגלה שיאיר נתניהו היה שתול של כחול לבן בבלפור והעביר בהצלחה קולות מימין לשמאל. בינתיים זה עדיין סוד", צייץ סגל. נתניהו לא נשאר חייב וענה: "כן איך בדיוק? שאני לא ימני מחמד ואומר את האמת".

את סגל אני מכירה, מחבבת ומעריכה. את יאיר נתניהו לא פגשתי מעולם, אבל בסכסוך הזה, ואחרים, אני לטובתו. לא כי הוא צודק כל הזמן, אלא כי הוא נלחם על כבודם של הוריו.

נכון, יש אנינים שמבחינתם האינסטינקט להיכנס באמ־אמ־אמא של מי שנכנס באמא שלך, נחשב פרימיטיבי ולא ראוי. לא אכפת לי. אני פרימיטיבית. אם מישהו היה אומר על בני משפחתי מה שאמרו על הוריו של יאיר - הייתי מגיבה כמוהו, אם לא יותר.

אני אוהבת שבן נכנס ב־2,000 קמ"ש במי שמלכלך על ההורים שלו, ולא אכפת לי שהאבא הוא ראש ממשלה ושהאמא היא אשת ראש ממשלה. האינסטינקט הזה נכון ובריא ואני לא מזדעזעת ממנו ולא נגעלת ממנו. אני תומכת בו.

ואהבתי את האינסטינקט המשפחתי הבריא הזה גם אצל עמית סגל, כשהוא עצמו נכנס ב־2,000 קמ"ש בשר צחי הנגבי, כשזה זרק לסגל הערה מרושעת על אבא שלו, חגי סגל. עמית, הבן הטוב, פתח על הנגבי מבערים, העלה כמה ציוצים ארסיים בגנותו וגם אמר בתוכנית "עובדה" לאילנה דיין: "הוא עד כדי כך מומר שהוא כבר לא זוכר את הדבר הזה (את ההתעללות שעבר בנעוריו בגלל אמו, גאולה כהן). הוא עד כדי כך רוצה להתקבל ואני בז לצחי הנגבי על הדבר הזה (...) אין לי שום כוונה לדבר איתו. אני בז לו. אני בז לו באופן הכי עמוק שיש".

ולכן, כאם, כקשישה, וכמי שתמיד לטובת ילדים שמסורים להוריהם, אומר: עמית, יאיר. בבקשה תפסיקו לריב. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו