החור הכחול בסיני הוא אחד מאתרי הצלילה היפים והמפורסמים ביותר בעולם אך גם מקום קבורתם של צוללנים רבים. כולם רוצים לנצח את הכחול הגדול, לעבור את הקשת אל הים הפתוח. חור ענק בקוטר 70 מטרים בשולחן השונית היורד בקו ישר לקרקעית שעומקה כמה מאות מטרים. בעומק 57 מטרים מתגלה קשת ענקית שדרכה הצוללנים עוברים אל הים הפתוח, ואז עולים אט־אט, עם הרבה תחנות עצירה, אל פני המים.
חלק מהצוללנים לקו בשיכרון מעמקים ואבדו. אחרים עברו בשלום את הקשת אבל לקו בדקומפרסיה, או בגלל שעלו במהירות גבוהה מהעומק אל פני המים או בגלל שהייה ממושכת בעומק. אחרים, ככל הנראה, לא הבחינו בקשת היציאה והמשיכו לצלול למטה, לעומק שלא שבו ממנו.
הם נכנסו לים עם ביטחון. הם היו מודעים לסכנה, הם הכירו את סיפורי העבר אבל היו בטוחים שיוכלו לחור הכחול. הם העריכו לא נכון אבל אין ספק שהם ידעו לאן הם נכנסים, למדו קצת, העריכו, בטעות אמנם, שיצליחו.
אבל מה תגידו על חור כחול פוליטי? חור כחול בתוך עיניים מיישירות מבט בפוסטרי ענק מעוצבי ומנותחי פוטושופ על האוטוסטרדה. חור כחול שאליו נשאבים בחוסר מחשבה, בחוסר פקפוק, בחוסר אחריות, אזרחים טובים שהשנאה העבירה אותם על דעתם, שהתיעוב הרעיל גורם להם להשעות כל שיפוט רציונלי לטובת כחול שהוא כלום. כחול לבן, מפלגת האליטות הישראליות, ברירת מחדל שהמצביעים לה יודעים זאת אך כמי שלקו בשיכרון מעמקים או פספסו את הפנייה, הם צוללים.
בראשית השבוע התפרסם מאמר של עורך "הארץ", אלוף בן, שהראה סטטיסטית התאמה בין מצב סוציו־אקונומי לבין דפוסי הצבעה. ככל שהיישוב עשיר, כך אחוזי ההצבעה לכחול לבן גבוהים יותר. באופן מובהק. מעמד בינוני ובינוני־נמוך מצביע ליכוד. ובתחתית, העניים - חרדים וערבים - מצביעים למפלגות מגזריות. אלוף בן לא נגע בחלוקה עדתית אבל כולנו מבינים שיש גם צבע לדפוס ההצבעה.
כחול לבן היא פרויקט של האליטה במאבק על הגמוניה. תיקי נתניהו היו שלב ראשון בהפיכה. בקלפי, האליטה תשוב לכוחה באמצעות גנץ. האליטה המגינה בכל דרך על בסיסי הכוח שלה מבקשת לנטרל את הליכוד כמפלגה העממית המהווה איזון (חלש מאוד) בין העם הריבון לאליטה הפקידותית, משפטית, ביטחונית וכו'. מעבר לכך, כחול לבן, ברוב בינוניותה, לא מבחינה שעבור השמאל הפרוגרסיבי, היא הפכה לאידיוט שימושי בפרויקט הגדול להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה.
מתוך "הכחול הגדול" (1988)
בקלטת הצוואה של חיים חפר הוא מספר על פגישה עם יצחק בן־אהרן, שבה שאל את בן־אהרן, שהיה אז בן יותר מתשעים, איך הוא עדיין נלחם ועולה במדרגות. בן־אהרן ענה לו: "השנאה, חיים, השנאה". ואתם יודעים את מי הוא שנא.
השנאה לא נולדה עם תיקי האלפים. בליל בחירות 2015 לאחר שהתפרסמו התוצאות, פרסמה הסופרת אלונה קמחי בעמוד הפייסבוק שלה: "לכל עם יש את השלטון שהוא ראוי לו. תחי הטיפשות, הרשעות והתודעה הכוזבת. תשתו ציאניד, ניאנדרטלים מזוינים. ניצחתם. רק המוות יציל אתכם מעצמכם". היא מחקה את הסטטוס, אבל השנאה לנתניהו אינה חדשה ולא קשורה לתיקים אלא למשהו עמוק יותר. למהות מטפיזית ממש. ל"רזון דטרה" של מחנה שלם, עילת העילות, אבן הליבה שנאה.
אפילו פורום השואה שנערך השבוע, אירוע בלתי נתפס שבו מנהיגי עולם עולים לרגל לישראל כדי לציין את שחרור אושוויץ, הפך לכלי ניגוח נגד נתניהו. אילן לוקאץ', כתב ערוץ 12, צייץ בטוויטר:
"הפיכת יום השואה הבינלאומי לאירוע 'מנהיגי העולם מצדיעים לנתניהו המדינאי' מתקרבת בעיניי להכחשת שואה. ההורים של אמא שלי לא נשרפו שם כחלק מקמפיין החסינות".
מה לוקאץ' אומר בעצם? שעורכים פה טקס זיכרון לשחרור אושוויץ בהשתתפות ארבעים מנהיגים עולמיים רק עבור נתניהו?
אולי נתניהו חזר בזמן, עשה את אושוויץ ובדרך חזרה לזמננו, עצר בנמל התעופה במוסקבה ושתל סמים בתיק של נעמה יששכר?
ג'יימס בולדווין הסופר האמריקני כתב: "אני חושב שאחת הסיבות שאנשים משועבדים לשנאתם בעקשנות כה עזה היא בגלל שהם חשים כי ברגע שהשנאה תחלוף הם יהיו חייבים להתמודד עם הכאב".
כשהזהות הפוליטית והשבטית סבה סביב שנאה לאיש אחד, לדמות פוליטית מהמחנה היריב, יש בעיה.
ביום שאחרי נתניהו, ויהיה יום כזה, מחנה השנאה יצטרך בירור עצמי גדול, הם יגלו את הריק בנפשם שחרכה השנאה, וזה יכאב. גם מקטרגיו העזים ביותר יודעים, אם בגלוי אם בסתר ליבם, כי היחס אל נתניהו חורג מיחס עוין אל יריב פוליטי, מדובר בשנאה השמורה לאויב. נתניהו הוא הרוע המוחלט, הוא מעולם לא נשפט בקנה מידה אנושי, של אדם בעל יתרונות וחסרונות.
כשהשנאה היא המרכיב המרכזי - שנאה, פשוט שנאה כמרכיב זהותי, מה זה אומר עליך? כשמבחינה כלכלית אתה בטופ, על מה אתה מלין? מדוע אתה כה זועם? מה יקרה אחרי לכתו?
מה נותר מהזהות של השמאל? על שלום לא מדברים כי גם בשמאל מבינים שאין היתכנות. יהדות? הדתה. אז נדבר על סוציאליזם? ע"ע אלוף בן, במעוזי השמאל ברמת השרון, כפר שמריהו ורמת אביב, קולחוזים ממש. מה נשאר? רל"ב.
ולשנאה הזו כוח משתק. מלומדים רבים ואנשי הרוח מכירים בעובדה שכתבי האישום נגד נתניהו הם בעייתיים מאוד, בלשון המעטה. אכיפה בררנית, זיהום חקירה, סחיטת עדים. הכל שם, הכל גלוי. תוך כדי תנועה מערכת אכיפת החוקים משנה את הכללים לטובתה. פעם אחר פעם החורים בתפירה נגלים אבל אפילו מבוכה לא נדרשת מהוד משפטיותם.
והמלומדים ואנשי הרוח עדים לכך, הם מבינים מה קורה כאן. איך המערכת מתגייסת בכל כוחה להכריע את הבחירות. אבל הם לא מדברים. הם אנוסים לשתוק מטעם עצמם. כי השנאה בחוץ מבהילה. והם בשר מבשרה של האליטה. מעטים, בודדים, גיבורים משמיעים קול. מעטים מדי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו