תוכנית המאה והמשפט הבינלאומי

ישראל עומדת בפני שעה גורלית לעתיד התנועה הציונית בארץ ישראל. 

המצב דומה לזה שבפניו עמד דוד בן־גוריון ערב החלטת החלוקה של העצרת הכללית של האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947. להחלטת החלוקה לא היה תוקף משל עצמה במשפט הבינלאומי, והיא היתה תלויה בהסכמת הצדדים. המנהיגות הישראלית נדרשה, אפוא, לקבל החלטה, אם תצהיר על נכונותה לחתום על ההצהרה וההתחייבות, שאילו התקבלו על ידי מדינות ערב, היו מחייבות את ישראל, שכן רק בהסכמה של מדינות שכנות ניתן לקבוע גבולות קבע במשפט הבינלאומי. 

הממשלה הזמנית, בראשות דוד בן־גוריון, בחרה להודיע על נכונותה - ובזאת הצהירה על מחויבותה. שכנותיה הערביות של ישראל, מצידן, לא הסכימו להתחייב לתוכנית החלוקה, ואף פעלו לסכל אותה. ההמשך ידוע. ב־1949, בעת שישראל ביקשה להתקבל לארגון האו"ם, נשאל נציגנו מר אבא אבן, אם ישראל תהיה מוכנה לחזור על ההתחייבות לאותה תוכנית - והוא השיב בשלילה. ישראל התקבלה כחברה באו"ם על סמך הצהרה זאת. בדיונים לאחר מלחמת ששת הימים, שהובילו להחלטת מועצת הביטחון 242, לא היתה עוד שום התייחסות לתוכנית החלוקה.

כאז כן עתה - גבולות קבע יכולים להיקבע רק בין ישראל לשכנותיה. להתחייבות הישראלית על פי תוכנית המאה תהיה משמעות במישור המשפט הבינלאומי רק אם הרשות הפלשתינית תקבל על עצמה את ההתחייבויות המפורטות בתוכנית לקיים יחסי שלום אמת עם ישראל, ותפעל להגשמת שלום האמת במעשים ממש (והפעם לא די בהצהרות, כפי שהיה בהחלטת החלוקה) בחלון הזמנים שהוקצב לכך. 

ואולם, אם תבחר הרשות הפלשתינית לסכל את תוכנית המאה, ההתחייבות הישראלית תתאדה אף היא. כל שיישאר מתוכנית המאה יהיה רק החלת הריבונות הישראלית על ההתיישבות מעבר לקו הירוק, מהלך בעל חשיבות מעשית רבה, שחשוב למצותו כשעומדת לישראל תמיכת ארצות הברית. 

בעוד על תושבי יהודה ושומרון הערבים, המתגוררים בשטחי A ו־B (רוב התושבים הערבים) חל הדין של הרשות הפלשתינית, ישראל לא החילה את הדין הישראלי, ולכן את ריבונותה, על ההתיישבות בשטחים הנתונים לשליטתה הבלעדית.
בצדק נקבע בדו"ח ועדת אדמונד לוי ש"התופעה שנגלתה לעינינו בנושא ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, אינה הולמת התנהגות של מדינה שחרתה על דגלה את שלטון החוק כיעד שאליו יש לשאוף ואותו חובה לסיים". מאז 1967 חלפו כבר 53 וחצי שנים, ואין לקבל עוד הקפאת מצב שכזאת. 

לאחר מלחמת העצמאות, ישראל החילה את ריבונותה, מכוח פקודת שטח השיפוט והסמכויות, תש"ח־1948, על כל שטחי ארץ ישראל שהיו בשליטת צה"ל, אך נמצאו מעבר לקווי הגבול שיועדו למדינת ישראל על פי החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 - בהם חלקים גדולים של הדרום ושל הנגב ופרוזדור ירושלים, עכו ונצרת, יפו, לוד ורמלה, אשדוד, אשקלון, באר שבע ואף ירושלים המערבית. כיום, לגבי כל השטחים האלה, ברור לכולי עלמא שהם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.

לאחר מלחמת ששת הימים, ישראל פעלה באותו אופן. הממשלה החילה את המשפט, השיפוט והמינהל על מזרח ירושלים והעיר העתיקה מכוח תיקון מס' 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, שנתקבל ב־28 ביוני 1967. גם לגבי ירושלים אנו רואים תזוזה בהכרה בשליטתה של ישראל, בכך שמספר גדל של מדינות קובעות את השגרירויות שלהן בירושלים.

אלמלא ההתחייבות לתוכנית החלוקה מלכתחילה, ואלמלא החלת הדין הישראלי בהמשך, היה מעמדה של ישראל מוסיף להיות נתון בסימן שאלה עד היום. לסיכום, שני ההדגשים העולים מניתוח תוכנית המאה במשפט הבינלאומי: 

• אין בהחלת הדין הישראלי על ידי הממשלה כדי לקבוע גבולות קבע, שכן אלה יכולים להיקבע רק בהסכמה בין המדינות השכנות. 
• החלת הריבונות והבטחת ביטחון ישראל וזכויות האזרח של התושבים, בכל שטח שישראל תבחר להחיל עליו את הדין שלה, היא שצריכה להנחות את ממשלת ישראל. 

טליה איינהורן היא פרופ' מן המניין באוניברסיטת אריאל, וחברת האקדמיה הבינלאומית למשפט השוואתי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו