משבר זהות

אחד הפרטים הנידחים בתוכנית המאה של דונלד טראמפ הוא חילופי שטחים בין ישראל למדינה הפלשתינית - אם תקום. אין צורך להתעכב על ה"אם", כיוון שכדי להגיע למדינה הנכספת יהיה על הפלשתינים לעבור השתלת אישיות, ובקצרה: אין מצב להחלת ריבונות פלשתינית על כפרי המשולש, ובכל זאת הרעיון הועלה, כמו רעיונות אחרים לפניו. למשל: "עזה תהיה סינגפור של המזרח התיכון" (אביגדור ליברמן, שר הביטחון, 2018). 

וכשאנשים אומרים דברים - אחרים מגיבים. רעיון שחרור טירה, טייבה ואום אל־פחם מעולו של הכיבוש הציוני, הבעיר את חמתם של הח"כים הערבים: "הזוי ומסוכן", צייץ ח"כ אחמד טיבי. "נתניהו ביקש מטראמפ אוטובוסים לטרנספר את האזרחים הערבים. לא יקום ולא יהיה". במאמר לחדשות 12 הרחיב: "אנחנו ניאבק כדי לשמר את הלאומיות ושהאזרחות שלנו תהיה שווה ולא מאוימת על ידי חבורה של גזענים הזויים". 

"במשולש חיים מאות אלפי אזרחים ערבים שזו מולדתם", הזכיר ח"כ יוסף ג'בארין, "תוכניות הסיפוח כוללות סעיף שמניח את הקרקע לטרנספר ולשלילת אזרחותם. כל אזרח, ערבי או יהודי, שערכי הדמוקרטיה והשוויון נר לרגליו, צריך לעמוד איתנו ולהיאבק יחד איתנו". ח"כ עאידה תומא סלימאן: "תוכנית הטרנספר היא סכנה אמיתית. כמו ההתנחלויות, כמו כוונת הסיפוח - נתניהו מצליח להרגיל את הציבור הישראלי לפשעי מלחמה. רעיון שלילת האזרחות היה מתועב כשרק ליברמן הציע אותו. עכשיו עם התוכנית האמריקנית הוא יהפוך לבון־טון ישראלי". 

התגובות מהח"כים הערבים הפתיעו. למה שלא ירצו עצמאות מאיתנו? הרי טיבי היה בו בזמן גם חבר כנסת וגם יועצו של עראפת. חנין זועבי עלתה על המרמרה. עזמי בשארה ריגל לטובת חיזבאללה. באסל גטאס הבריח טלפונים לאסירים ביטחוניים. היבא יזבק היללה את רוצחי הילדים סמיר קונטאר ודלאל מוגרבי, שום ח"כ של הרשימה המשותפת לא מקבל את קיומה של מדינת לאום יהודית, אנחנו גזענים, אלימים, אפרטהייד. מי רוצה אזרחות במדינה כזו?

בהינתן שהחיים המשותפים במדינת ישראל הציונית הם עובדה בת 71 שנה, היה אפשר לצפות ששני הצדדים ישלימו איתה. להערכתי, יהודי ישראל ביצעו את המהלך הזה. אין בון־טון לטרנספר ולחילופי שטחים. אנחנו יחד בסיפור הישראלי ואף אחד לא הולך לשום מקום. אך התחושה שמעוררים לפעמים ערביי ישראל היא של מבוכה: מה הם רוצים?

סקר שנערך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה ב־2019 מעלה תוצאות מבלבלות: 77% מערביי ישראל שוללים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית. מצד שני, 70% מהם סבורים שאין סתירה בין זהות פלשתינית לבין נאמנות למדינת ישראל. 63% מהערבים מתנגדים לשירות לאומי, אך כמעט כולם נהנים לעבוד עם יהודים והיו רוצים לגור איתם בשכנות. 65% מהם גאים בישראליות שלהם. הנתון הגבוה ביותר מאז שנת 2003, וזה עוד אחרי חוק הלאום.
 

הדיכוטומיה מצויה גם ברמת הנפש  האישית. סלים ג'ובראן כיהן בכיף בבית המשפט העליון, אבל הודה בראיון פרישה ב־2018 שהוא לא מסוגל לשיר את "התקווה". למה? התשובה לא ברורה. מצד אחד, "אם המדינה מצפה שכל אזרחיה, כולל הערבים, יכבדו את ההמנון הלאומי שלה, היא צריכה שהוא יכבד אותם ואת זכויותיהם". אוקיי - אז זו מחאה על אפליית ערבים? לא בהכרח. לג'ובראן היתה גם בעיה עם המילים "נפש יהודי הומייה", כלומר עם היותו של ההמנון עוד אחד מסמלי מדינת הלאום היהודי, וזה כבר לא עניין של זכויות אזרח. 

 

איור: עינת צרפתי

"אם יום אחד ישנו את מילות ההמנון הלאומי, אני חושב שלא תהיה לי כל בעיה לשיר אותו", הוסיף השופט. "אני בהחלט חושב שצריך לצרף מילים שיתאימו גם לאזרח הערבי בישראל". הח"כים הערבים מתלוננים על האלימות בחברה הערבית ובמקביל מתנגדים להקמת תחנות משטרה ביישובים הערביים. וכשאני אומרת "התנגדו", אני לא מתכוונת רק להתנגדות פרלמנטרית, אלא גם לשריפת תחנת המשטרה בכפר קאסם ב־2017. ערבים משחקים בנבחרת ישראל, ביברס נאתכו הוא הקפטן, אבל גם הוא מסרב לשיר את "התקווה". כמוהו גם עבאס סואן. שוב מבוכה: מה הם רוצים?

הסבר מקובל הוא שערביי ישראל רוצים זכויות שוות. זו תשובה נוחה, אך לא נכונה כיוון שברמה הפוליטית הזכות השווה שנציגי הציבור הערבי בכנסת רוצים היא זכות להגדרה לאומית בתוך מדינת ישראל, שהיא ביטול מדינת הלאום היהודית. וכאן נכנסת שוב המבוכה לדיון: הסיבה שאנחנו מנהלים את השיחה הזאת היא, אהההםםםם, לא נעים להגיד - היתה מלחמה, ואנחנו ניצחנו. 

לעיתים יכול אדם בעל מבנה נפשי אימהי לחוש שערביי ישראל, כמו אחיהם הפלשתינים שמחוץ לגבולותינו, סובלים ממשבר גיל התבגרות מתמשך: רוצים להתמרד נגד ההורים, אך שלא יזרקו אותם מהבית. להיות שותפים להחלטות, אך בלי לשאת באחריות. לדפוק נבצרות מהשמחות המשפחתיות, ואז להתעצבן שמפסיקים להזמין אותם. נאבקים למען מדינה פלשתינית, אבל מתקוממים כנגד האפשרות של החלפת האזרחות הישראלית באזרחות פלשתינית, בלי לעזוב את הבית. זה לא נראה כמו רצון להשתלבות או לשוויון אלא כמו טנטרום של גיל 17.

 

ישראל הצליחה להגיע אל סף בגרות, אבל מבוכת הניצחון הביאה אותנו לקיים יחסים משפחתיים אפילו עם עזה של חמאס: בעוד אלה יורים עלינו רקטות בצוק איתן - כמו דודים טובים המשכנו לספק להם חשמל. קטן עלינו להתייחס למשובותיהם של ח"כים ערבים, שבחדוות עלומים מהללים את אבו ג'יהאד (טיבי) או מבקשים לבטל את ההגמוניה הציונית (עודה), ועדיין מקבלים מקום בפרלמנט, בחמלה מתנשאת של שופטי בג"ץ, שכאילו אומרים להם: אתם צעירים וסוערים מכדי שנחיל עליכם את חוק יסוד: הכנסת. גישת ההורה המכיל חמודה, אך מאז מלחמת העצמאות חלפו 71 שנה, וגם לנעורים יש תאריך תפוגה. שלב ראשון בתהליך הוא פסילה של כל הח"כים מהרשימה המשותפת ששוללים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית, או תומכים בטרור, ככתוב בחוק. או כמו שאומרים במשפחה: אם אתה רוצה לאכול את האוכל של אמא - אל תקלל אותה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו