מגיפת הקורונה מזכירה לנו את הזמניות של המשתנים הכלכליים, שהנטייה שלנו היא להתייחס אליהם כאל קבועים. במשך כמה עשורים התמודדנו עם אינפלציה גבוהה, התייחסנו אליה כאל נתון - היא למעשה נראתה לנו נמוכה דיה כשהיא היתה חד־ספרתית, גם כשהיא היתה קרובה מאוד לדו־ספרתית.
האתגרים של היום חדשים ושונים - לא אינפלציה ולא אבטלה - המכות הכלכליות שליוו את העולם לאורך כל המאה הקודמת. כעת האתגרים הם אשראי וצמיחה. אנחנו חיים זמן רב בסביבת ריבית נמוכה מאוד, אפסית, שמעודדת את הבנקים לדחוף לנו אשראי בכמויות גדולות ולא בהכרח בזול.
הציבור, כמו המדינה והמגזר העסקי, מעלה את היקף האשראי שהוא נוטל, את המינוף. לא מדובר בתופעה מקומית אלא במה שקורה בעולם המפותח. הבעיה היא שהצמיחה לא תואמת את הגידול באשראי, מה שאומר שלמעשה אנחנו במידה מסוימת חיים בהקפה. את המציאות הזו מדביקה התקווה לצמיחה, שלפי שעה מתמהמהת. המצב בישראל טוב יותר מרוב מדינות העולם.
רק צריך לזכור שישראל לא יכולה להרשות לעצמה לטעות כמו מדינות אחרות. ערב בחירות, מי שמבין את זה יודע שהשיקול המרכזי בבחירה נכונה הוא הצמיחה. מועמדים שמציעים להגדיל חובות מסוכנים לעתידנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו