1 אנו שומעים לא פעם לאחרונה מטעם הרשימה המשותפת של המפלגות הערביות, ומטעם שוחריה בקרב השמאל היהודי, אמירות המאשימות מפלגות שונות המזוהות עם הציבור היהודי במדינה, משמאל מתון עד ימין קיצוני, בגזענות. האמת היא, כמובן, כי בשולי האומה היהודית־ישראלית במדינה קיימים בלי ספק גם גילויי גזענות מסוימת, המכוונת כלפי הציבור הערבי בארץ, בגבולות הקו הירוק - ושמא גילויי גזענות אלה, הגלויים או החבויים, אינם מוגבלים אך ורק לשולי הציבור המובהקים.
עם זאת, הטענה המרכזית של ראשי הרשימה המשותפת, אשר על פיה חוסר רצון ליצור מסגרות ממשלתיות משותפות איתם הוא פועל יוצא של גזענות, היא בוודאי לא נכונה. בעצם, המרחק בין הרשימה המשותפת לכמעט כל המפלגות האחרות איננו נובע מגזענות כלשהי, אלא ממרחק רעיוני ניכר ועקרוני, המיתרגם גם למציאות פוליטית של חוסר יכולת ליצור קואליציה כלשהי איתם או להשתית קואליציה על תמיכתם.
2 מה הוא בעצם המרחק האידיאולוגי העקרוני הזה, הקשור גם מצידו האחד בעמדות אידיאולוגיות של הרשות הפלשתינית ברמאללה? מרחק זה נובע בראש ובראשונה מחוסר רצון של הרשימה המשותפת להכיר בפתרון לסכסוך הלאומי בארץ על הבסיס האיתן של שתי מדינות לשני עמים.
מצער הדבר, שגם מרכיב של חד"ש ושל שרידי המפלגה הקומוניסטית שבחד"ש וברשימה המשותפת, התרחקו מתמיכה מפורשת בבסיס הרעיוני הזה, אשר על פיו מגיעה ריבונות מדינית עד היפרדות לכל אחת משתי האומות הקיימות בארץ בין נהר הירדן לים התיכון.
עמדה רעיונית זו היתה בשעתו עמדת המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) בהנהגת אישים כמו שמואל מיקוניס ומאיר וילנר (וגם משה סנה), אך גם עמדת מנהיגים ערבים של המפלגה המאוחדת, כגון אמיל חביבי, תופיק טובי ואחרים. הרי זו עמדה ידועה מבחינה בינלאומית לא רק של הנשיא וילסון והמחנה הבורגני הליברלי בעקבות מלחמת העולם הראשונה. התמיכה בכינון מדינות על בסיס הגדרה לאומית עצמית עד להיפרדות, על מנת למנוע דיכוי לאומי, היתה גם עמדתה האיתנה של התנועה הקומוניסטית העולמית בהנהגת ולדימיר לנין וממשיכו סטאלין - ועמדה זו היא־היא שהביאה גם להצהרת גרומיקו ב־1947 בזכות כינון שתי מדינות בארץ ישראל/פלשתין.
על רקע זה מצער לציין כי התנכרות לעיקרון הגדרה לאומית עצמית, המונח למעשה בבסיס פתרון שתי המדינות, היא גם נחלתו המובהקת של יו"ר הרשות הפלשתינית, הנשיא עבאס. הוא אמנם מרחיק לכת עוד יותר, ולמרות היותו פרגמטיקן מדיני מובהק מבחינה מעשית - הוא דוגמטיקן אידיאולוגי, השולל לא רק הכרה במדינת ישראל כמבטאת הגדרה לאומית עצמית של העם היהודי בארץ, אלא לא פעם גם את עצם קיומו של העם היהודי כעם. בהקשר זה שאלתי פעם את הנשיא עבאס בשיחה אישית: אם אין עם יהודי בארץ, אז מי נלחם בכם במלחמת תש"ח? בעלי אזרחות ישראלית? אין ספק כי עמדה זו של אבו מאזן, גם היא מכשול בדרך לשלום ולכינון מרחב שלום של ביטחון ופיתוח כלכלי בישראל ובפלשתין, ואולי גם עם ממלכת ירדן.
3 אסיים רשימה זו בשתי הערות: קודם כל, היות מדינת ישראל מבטאת זכות הגדרה לאומית עצמית של העם היהודי בארץ, נראית לי נכונה הרבה יותר מהגדרת המדינה כ"מדינה יהודית". זאת, מכיוון שההגדרה הראשונה נותנת ביטוי למרחב המגמות בתוך העם היהודי בארץ, בעוד ההגדרה השנייה מנסה להסתמך, אפילו בעל כורחה, על איזו תפיסה מקובעת של מהות יהודית. לכך ניתן להוסיף עניין של סימטריה: אם הפלשתינים טוענים לזכותם לקיום מדינה שתבטא את ייחודם הלאומי, מדוע בעצם ישללו זאת מבחינה רעיונית מאיתנו? נוסף על כך, אם להם יש זיקה לעמי ערב, ככה לנו יש זיקה לתפוצות היהודיות.
אמנם כאן אין להתעלם, כמובן, מקיום מיעוט לאומי פלשתיני גם בתוך הקו הירוק, אך קיום מיעוט זה איננו יכול לשלול את אופיה של מדינת ישראל כמבטאת זכות הגדרה לאומית עצמית של האומה היהודית בארץ. סוף כל סוף, קיומם של מיעוט הונגרי ברומניה או מיעוט אוקראיני בפולין, אינו שולל את האופי הלאומי של מדינות אלו ושל רבות אחרות, שקיים בהן מיעוט לאומי. אולם הכרה זו אינה צריכה למנוע מתן זכויות אזרחיות מלאות אישיות לבני המיעוט הפלשתיני במדינת ישראל, ולדעתי גם לא חקיקת אמנה מיוחדת בדבר זכויות מסוימות שלהם כציבור לאומי בחוק יסוד.
אולם כל הנאמר לעיל איננו יכול לחפות כעת בינתיים על מכשול רעיוני ופוליטי, שאין שום קשר בינו לגזענות, לגבי שיתוף הרשימה הערבית המשותפת בקואליציה של שמאל־מרכז - והוא התנגדותם (אשר גם יו"ר הרשימה, ח"כ איימן עודה, ביטא בבירור) לקיומו של חוק השבות, וממילא גם לסמלים לאומיים שונים אחרים של המדינה.
כאן מן הראוי למתוח ביקורת על עמדת חוגים מסוימים בשמאל הישראלי, אשר זנחו עמדה עקרונית שהיא שמאלית ולאומית גם יחד, ומקבלים עכשיו באורח בלתי ביקורתי את ה"נרטיב" הלאומי (והלאומני) הפלשתיני, שעל פיו הפלשתינים היו והינם תמיד קורבן סביל של "נכבה" מרושעת (כיבוש וגירוש חד־צדדי) מימי מלחמת תש"ח - בעוד שהאמת היא, כמובן, אחרת לגמרי. הרי הפלשתינים הם למעשה עם עז ולוחמני, שדחה בעבר כל פשרה ופתח בלוחמה בסיוע צבאות ערב, שהיתה עלולה להיות מלחמת השמד נגד היישוב העברי בארץ. אך חשוב לציין, כי פתרון שלום, יצירת מרחב ביטחון הדדי, ושיתוף פעולה כלכלי מנהר הירדן עד הים, ואולי גם מעבר לנהר הירדן, איננו תלוי בקבלת נרטיב היסטוריוסופי חד־צדדי.
פרופ' גבריאל מוקד הוא עורך כתבי העת "עכשיו" ו"ג'רוזלם רוויו", מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בן־גוריון, ובעבר היה יו"ר החוג למען קונפדרציית ירושלים
