לפני שלוש שנים הייתי מאושפזת בבית חולים, בעקבות דלקת חמורה בשחלה. אחרי שבוע של חום גבוה, מדדי דלקת מטורפים ו-12 שעות במיון, התאשפזתי במחלקת נשים בבית חולים במרכז הארץ. השעה הייתה מעט אחרי חצות.
מותשת מכל היום, התפשרתי על חלוק עם פסים ומגבת בית חולים, נכנסתי להתקלח ונזרקתי על המיטה מחוברת לאינפוזיה ולאנטיביוטיקה, מנסה לתפוס כמה שעות של שינה סבירה. בשעה 05:00 נכנסה לחדר אישה, אוחזת במגב ובדלי, צועדת בדממה אל חדר המקלחת. כשיצאה מהחדר אחרי כמה דקות, אמרתי לה בשקט תודה, אבל היא כלל לא שמעה אותי והמשיכה לחדר הבא.
כמה שעות מאוחר יותר היא שוב נכנסה לחדר, ניקתה אבק, שטפה רצפות, פתחה חלונות לאוורר. עובדת בחריצות ובדממה. הסתכלתי עליה, על הפנים היפות שלה ועל עיניה הבהירות וחשבתי לעצמי שלאישה הזו, שמתייצבת בכל בוקר ב-05:00 בבית החולים, ומי יודע מהיכן היא מגיעה, וכמה שנים היא עושה בדיוק את אותה העבודה, בנחישות ובדממה. לאישה הזו יש את סיפור החיים שלה.
הפעם כשסיימה לנקות את החדר, הגברתי את קולי ושאלתי אותה לשמה.
"למה את שואלת?", ענתה בחשדנות.
"כי רציתי להודות לך על הניקיון שאת עושה בחדר", עניתי לה בחיוך.
"קוראים לי טניה" ענתה לי בקצרה ויצאה מהחדר.
בימים הבאים כשנכנסה לחדר בחמש בכל בוקר, בירכתי אותה בבוקר טוב טניה, שאלתי לשלומה והודיתי לה על הניקיון והמסירות שלה יום יום. לאט היא נפתחה. לאט הביקור שלה בחדר שלי כבר לא היה רציני וחמור סבר. החומות נסדקו, והיא נפתחה וסיפרה לי את סיפור חייה. איך עלתה מרוסיה לפני 30 שנה כדי לתת לילדיה עתיד טוב יותר. איך ברחה מהאנטישמיות, איך שילמה מחיר אישי כבד כשלא יכלה יותר לעבוד בחינוך, כפי שעבדה ברוסיה, בגלל מכשול השפה. איך ילדיה גדלו ופרחו, שירתו בצבא ולמדו באוניברסיטה, וכמה היא גאה בהם ובנכדיה. ואיך בכל בוקר, כשהיא מגיעה לבית החולים, היא מבינה שהיא עושה משהו טוב ותורמת למרות ש"אף אחד לא שם לב".
ככל שסיפרה נקשרה נפשי בנפשה ובמקביל ליבי נחמץ נוכח החברה שאנחנו שמתהלכת לצד האנשים השקופים בלי לראות את נפשם.
נשים שקופות חיות ביננו גם במאה ה-21. בעידן בו כל העולם מצטלם ומשתף, כשהמדיה החברתית מאפשרת לכל אנונימית לפרוץ ברגע, להפוך ויראלית ולזכות בהכרה, כשהערך העצמי שלנו נמדד לפי מספר העוקבים והלייקים שקיבלנו, וכמה טוב אנחנו נראות עם או בלי פילטרים - דווקא אז הנשים השקופות זועקות עוד יותר בשתיקתן.
ואז אי אפשר שלא לשאול: מה אנחנו רוצות ללמד את הבנות שלנו? גם בנותינו הפרטיות וגם הנערות המתבגרות שלומדות בתוכנית החינוכית "הכוכבים של שניר". מה אנחנו מלמדים אותם על הריקוד העדין בין החיצוני והפנימי. הרי גם הן חיות במאה ה-21, מצטלמות בכל הזדמנות, מעלות ומשתפות ומקוות לפריצה המיוחלת. כמה מקום אנחנו נותנים לפנימיות של כל אחת מהנערות ולפנימיות שלנו כחברה?
בתכנית החינוכית "הכוכבים של שניר" אנו מנסים להעניק לבנות המשתתפות בה מטען וצידה לדרך הכוללים ערכים כאהבה לזולת והתחשבות בו, הכרת ערך עצמך וערך זולתך, מציאת הטוב שבך והטוב שבזולתך, הידיעה כי כל עבודה מכבדת את בעליה, וכל אחד יש לו ערך ומשמעות בעיני עצמו ובעיני הסובבים אותו. בזכות מטענים אלו והצידה לדרך אותה אנו נותנים להן, אנו יודעים כי הן לא יהיו נשים שקופות, אלא נשים חזקות המכירות בערך עצמן ויודעות להתנהל בעולם.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת שניר, העוסקת בקידום שוויון הזדמנויות בחינוך ובתרבות
