זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים רכש אבי ז"ל, ניצול השואה, עשרות קילוגרמים של סוכר ואחסן אותם במרפסת השירות בביתנו. הייתי אז פעוטה, אבל אני זוכרת את ערימת הסוכר שהתגבהה לה עד למותניי. במשך שנים אחר כך עוד השתמשנו בסוכר ההוא. הרכישה המוזרה הזו, הבנתי בדיעבד, היתה קשורה בחותם שהותירה בו המלחמה האיומה ההיא.
אבל את מה שהחשבתי עד לאחרונה לקוריוז מכמיר לב, אחד מני רבים של הוריי ניצולי השואה, חוויתי שוב - בקטנה - נוכח מגיפת הקורונה. ההצטיידות המוגברת במוצרים שונים והאגירה המבוהלת־משהו בחנויות הזכירו לי את ערימת הסוכר ההיא. גם אני, אודה ולא אבוש, מילאתי את המזווה במוצרים עמידים כמו אורז, עדשים, קופסאות שימורים, קפה. שיהיה. אם נצטרך להיכנס לבידוד, שלא יחסר. אבל מהו הגבול בין הכנה רציונלית לימים קשים, לבין חרדה קיומית לא הגיונית? שלא ברצוני, התעוררו בי כל פחדי המחסור שהוטבעו בי מילדות, שהפכו לסלט משונה ומגוחך למדי יחד עם תיאורים אפוקליפטיים ספרותיים וקולנועיים, ממלחמות עד אסונות טבע, מהתנגשות אסטרואידים ועד הגליה לגולאגים. לפחות לכדי חשש מפני מתקפות זומבים לא הגעתי...
כי במידה מסוימת, המשמעות החברתית של ההתמודדות עם נגיף הקורונה מרכזית לא פחות מהמשמעות הבריאותית והכלכלית. לאחר שנכחתי בוויכוח עצבני על מארז נייר הטואלט האחרון על המדף, תהיתי אם התיאורים השונים של "אדם לאדם - זאב" יגיעו עד הנה. בסטטיסטיקות ובחישובים של התפשטות אקספוננציאלית של הנגיף איני בקיאה, אבל כאשר כל כך הרבה אנשים מנותקים מחייהם הרגילים ומעבודתם - דברים שאנחנו רגילים אליהם ביום־יום ייפגעו. יש להניח שרבים מאיתנו ייאלצו לשהות בבידוד, אחרים אף יידבקו בנגיף, אך בעזרת השם יבריאו.
השאלה היא אם בתקופה זו איש את רעהו חיים יבלעו, או שמא נוכיח שכל ישראל ערבים זה לזה, ולא רק ישראל - אלא כל העולם? האם כשהחרדה גוברת, אנשים יהפכו לאנוכיים וידאגו רק לעצמם, האם תרבות ונימוסים ואחריות הדדית הם רק מעטה דק שייסדק במהירות? או אולי להפך - יתרבו תופעות יפות של עזרה הדדית, שכבר נוכחנו בהן, כמו תלמידי בתי ספר שדואגים למשלוח מנות לחבריהם המבודדים, והורים שמסייעים לטפל בילדיהם של הורים אחרים, או קבוצות שמוציאות לטיול את חיות המחמד של המבודדים?
אולי במקום לדמיין את כל הקטסטרופות, עדיף לחשוב על איך ניראה ביום שאחרי. ואגב, ייתכן שגם אם מורידים קצת את הרגל מהגז ולא טסים כל הזמן טוס־ושוב, ונשארים קצת בדל"ת האמות - זה לא כל כך נורא. העיקר שנהיה בריאים, והכי חשוב - שנהיה בני אדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו