שגרת חירום. כמה שהביטוי הזה מאפיין אותנו. ציפייה שהשגרה והחירום יגורו בכפיפה אחת. העיסוק במשבר העמיד אותנו בחזית, בטיפול בבעלי עסקים, קשישים, משפחות בעלי צרכים מיוחדים, תברואה ומה לא?
ציות כמעט מוחלט של הציבור החרדי להוראות. עיריית בית שמש // צילום ארכיון: אורן בן חקון
אך אני מרגישה שהסיפור המשמעותי הוא התודעה. עד למשבר הקורונה עמלתי קשה כדי להוציא את בית שמש משיח השסעים והמחלוקות. המאבקים והניכור משרתים את הקצוות, לא את מי שבוחר לחיות כאן ולבנות פה את עתידו.
המסע שלנו פה יצר חיבור ערכי שהוליד מנופים כלכליים, התעניינות של יזמים בתחומי הנדל"ן והתיירות, צעירים שמתעניניים לחזור ועוד. ובימים אלו אני מתחילה לחוש שיח ציבורי ברחבי המדינה בין ציבור חרדי לציבור חילוני. חזרה של השיח.
זה נוח כשיש את מי לשנוא, במיוחד כשהאויב הוא וירוס שאינו נראה. האתגר מספיק גדול גם בלי לייצר כעת ניכור ואנטגוניזם. אנחנו יכולים להחליט מה ייצרב לנו ולילדינו מתקופה זו. יש פה שעה היסטורית, שמטשטשת את הקווים שמחלקים את החברה שלנו, ועלינו למנף רגע זה. לשנוא ולהאשים זו בחירה בקל. מורכבות היא משימה תובענית יותר.
חלק מהיכולת לנהל את הדיאלוג הזה - זו ההבנה וההכרה בשונות: משפחה חרדית ממוצעת שגרה בדירת שלושה־ארבעה חדרים עם שמונה נפשות, לרוב בלי גינה, מרפסת ומסכים, מאותגרת פי כמה בתקופה זו.
אדם שכל חייו התחנך שתפילה במניין היא ערך עליון ותלמוד תורה מעל כולם - מאותגר מאוד בימים אלו, ויחד עם זאת רובו המכריע של הציבור נשמע להוראות החירום. המיעוט שמפר את הכללים מטופל על ידי רשויות האכיפה. אני מבקשת לחזק את משטרת ישראל. הם פשוט מצילים חיים. אני מפעילה מערך שלם שתכליתו הדהוד המסרים של משרד הבריאות וגופי החירום.
אני מקיימת שיחות עם רבנים עד רמת רבני בתי כנסת, מוציאה רכבי כריזה לשכונות, מפרסמת תדיר בלוחות המודעות, וכן, גם עוברת ברחוב ואומרת למי שצריך לחזור הביתה. אסור לנו כחברה להפוך את הטפל לעיקר. העיקר הוא ציות כמעט מוחלט של הציבור החרדי להוראות. ציור כלל החברה החרדית כאילו היא מיעוט המפר ברגל גסה את הנחיות רשויות החירום, יש בו כדי ליצור תסיסה מסוכנת.
באותה נשימה אני קוראת לציבור החרדי: הוקיעו. בדלו עצמכם מהתנהגות שאינה ראויה. זו גם שעתה של החברה החרדית כחלק מהמרקם העדין של החברה הישראלית, שכולל שותפות, אחריות ונשיאה בעול.
השבוע קיימתי שיחת זום משותפת לכל נציגי ארגוני ההתנדבות הפועלים בבית שמש. מיותר לציין שהיו שותפים לשיחה חילונים, דתיים־לאומיים וחרדים. התרגשתי. החיבור האמיתי בין הציבורים השונים בחברה הישראלית הוא כיפת הברזל החברתית שלנו.
כשקראתי לילדי העיר בשעת סיפור וירטואלית את "דירה להשכיר" של לאה גולדברג, שוחחנו על ראיית הטוב. מה שמחזיק אותנו כרשויות מקומיות וכחברה אלו ה"משקפיים" שלנו. היכולת שלנו לראות את הטוב המשותף. זו המחויבות של כולנו.
מי שבוחר להתנער ולשבת בצד, או מנגד - לפזר גלי שנאה - מחמיץ את הרגע. אם כבר נכפתה עלינו הקורונה, עלינו למנפה למקום של בנייה, שיח מחייב. אף אזרח או מגזר אינם פטורים. עלינו לזכור כי רק בזכות כוחו של הטוב המשותף נוכל לצלוח את המשבר הזה. כולנו כאן כדי להישאר, ציור תמונה שגויה מחליש את כל הגורמים, גם מתוך החברה החרדית, הפועלים בתוכה כדי למזער את מפירי החוק. יש לנו מטרה משותפת שצריכה לעמוד בראש השיח סביב משבר הקורונה: לשמור על בניין הבית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו