התחושה המוכרת כל כך של "לי זה לא יקרה" מוצאת עצמה מתמודדת בכאב עם מספרים גדלים והולכים של נדבקים, ומאלצת את האחראים להחמיר את הנחיות ההסגר, כדי לנסות ולהאט, עד לעצור, את התפשטות המחלה.
יש אנשים המכונים "אנשי הכותל", אותם ירושלמים שבכל מזג אוויר, בכל תנאי ובכל מצב לא יוותרו על תפילה בכותל המערבי, על אמירת פרקי תהילים במקום הקדוש והמיוחד הזה. יש גם אנשי מירון, אלו שלעולם לא יוותרו על תפילה בקברו של רשב"י.
אלו מועטים ומיוחדים. אבל יש מיוחדים רבים בכל תפוצות ישראל שלעולם לא יוותרו על תפילה במניין בבית הכנסת. אפשר לקרוא להם אנשי בית כנסת, אפשר לכנות אותם בשם "מתפללי המניין הראשון/השני". אבל לא הכינוי קובע אלא המציאות שהחמצן שלהם זו תפילה במניין. זה בית הכנסת, זו שמיעת קדיש, קריאת התורה, זה המזון הרוחני שבלעדיו חייהם אינם חיים.
והנה נגזר עליהם להתנתק. למען חייהם. מי שלא חי את זה לא יבין עד כמה הגזירה קשה. נכון, מיהודי שומר מצוות נדרש להבין שכשם שגם אם הוא רגיל לכוס קפה בבוקר, אבל ביום תענית זה לא יקרה. שגם אם הוא רוצה לכתוב משהו, אבל בימי שבת וחג זה לא ייעשה.
כך גם למען חייו וחיי הסובבים אותו, נדרש הוא לא להתפלל בבית כנסת כדרכו, אלא לעמוד לבדו - לראשונה אחרי עשרות שנים! - מול בוראו, ולהבין שהוא בעצם לא לבד אלא אלוקיו עימו. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי". כאן מבוקש מהאדם להגביר בתוכו את כוח האמונה ולחיות את חייו בהתאם לנדרש ממנו. כי רק כך, אך ורק כך, יכול יהיה להתפלל במניין עוד שנים רבות, עם בני משפחתו וחבריו מסביבו.
זו העת גם לגלות יצירתיות ולמצוא דרכים להגיע אל הזולת. אני מוטרד מהריחוק שחשים מבוגרים מילדיהם ומנכדיהם, ומקווה שכל אחד יעשה מאמץ על מנת להגיע אליהם בהתאם להנחיות בטלפון וכו' ולא להזניח, למרות הקושי.
אבל אני מוטרד מאוד גם מהריחוק שנוצר בחברה הישראלית ומהעובדה שכל כך הרבה אנרגיות שיכולות היו להיות מופנות לדרכים להגברת העזרה, הסיוע והחיבור בין חלקי העם, אנחנו עסוקים בלמצוא את השוליים שמפירים הוראות, שמזיקים לסביבתם ושמוציאים שם רע לאלו שנראים כמותם.
כאלו יש בכל חברה, אבל אחרי מערכות בחירות רוויות שנאה נתרגשה עלינו הקורונה, ורגשות האיבה שבים ועולים ומשכיחים מאיתנו את עובדת היסוד: אזרחי מדינה אחת כולנו, עם אחד אנחנו, ועל פיסת האדמה הזו נמשיך לחיות יחד גם אחרי מגיפת הקורונה.
אז אנא נזכור זאת גם בעוד היא בעיצומה.
בשבוע הבא נחוג את ליל יום ההולדת של העם היהודי - ליל הסדר. לילה שאותו חוגג רובו המוחלט של העם היהודי. ננסה להגיע אליו כאחים. ערבים זה לזה. כך נוכל לייחל לחג שמח.
הרב דוד לאו הוא הרב הראשי לישראל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
