מול פרעה, נאבק משה כמעט לבדו ונאלץ "לדחוף" ממש את העם, ועל כן הגיע רק בשערי הארץ • בשיבת ציון החדשה, לקראת הקמת המדינה, הגיע הכוח המניע מהעם עצמו
בפסח השנה, בצל משבר הקורונה, נבין משהו חדש על סיפור יציאת מצרים. נוכל לדמיין כפי שלא דמיינו אף פעם את גודל המשבר הגלובלי שחוללו באותם ימים רחוקים עשר המכות. מה שעובר עלינו כשנעצרו לפתע כל מעגלי הפעילות האנושית, הוא רק פרק ממה שקרה אז למעצמת־העל של העולם העתיק. יחד עם ערי מצרים, גם האזור כולו הושלך אל הטלטלה, ואלה התנאים המתאימים לפעולת החותרים לשינוי סדרי עולם. את התנאים האלה ניצל משה בבואו אל פרעה בדרישה "שלח את עמי".
פליטים מאירופה ממתינים מול חופי חיפה על ספינת המעפילים "מדינת היהודים" // צילום: הנס פין/לע"מ
מבוכת המדענים שלנו למול הנגיף החמקמק יכולה ללמד משהו על המבוכה שאחזה בחרטומי מצרים - מצטייני המדע באותם הימים. בקוצר ידם להשתלט על המכות, קרסה תודעת עליונותם המדעית. ננסה לדמיין שגם אצלנו כמו ברעמסס, היה מתייצב אדם המדבר בשם האל, מציב תנאים לסיום המגיפה וכשהיה מרים מטהו על היאור, היתה המגיפה נבלמת באחת. זו היתה עליונותו של משה: הוא היה גם מחולל המכה וגם המחזיק במפתח לשליטה בסיומה.
זה מסביר את מערכת היחסים המיוחדת שהתפתחה בין פרעה וחרטומיו לבין משה, עד כדי תלות קריטית במשה. הרי יכלו לנסות להרוג אותו, אלא שעם כל מכה נזקקו לו מחדש על מנת להסירה מעליהם. ביושרתם המדעית העזו להכיר: "אצבע אלוהים היא". מן המקום שבו מצוקה רפואית, אקולוגית וכלכלית הופכת עד מהרה לטלטלה תודעתית, תרבותית ודתית, צומח פוטנציאל למשהו חדש.
לחץ ישיר על הארמון
בימים כתיקונם, מי יכול לשנות את תנופת החיים, לעצור עולם במסלולו ולהסיטו למסלול חדש? זו היתה האסטרטגיה של משה בהכוונת האלוהים: לחולל טלטלה קוסמית ולמצות את הפוטנציאל הגלום בה לשינוי המציאות.
מלכתחילה, הטיל משה ספק ביכולתו להניע את בני ישראל להתקוממות משמעותית. מהכרת עוצמת בית פרעה שבו גדל, ידע עד כמה בדרך הישירה, בהובלת מרד עבדים רגיל, לא יגיע רחוק. בציות לציווי האל "לך אל פרעה", פנה לדרך אחרת. במקום להתאמץ לשווא להוציא עם עבדים למאבק, התמקד בלחץ על פרעה עד שלא יוכל לשאת את המחיר, עד שיקום בחצות הלילה ויגרש את כולם.
זה ייחודו של סיפור יציאת מצרים: מאבקו של משה דילג על העם והתמקם מראשיתו, בזירת המפגש הישיר בלב הארמון. מרד עבדים לא היה כאן. בני ישראל כמובן נאנקו תחת השעבוד, אבל למעשה עד למצוות קורבן הפסח, לא היו שותפים למאבק אקטיבי ואף די הסתייגו ממנו. אם היה נערך משאל עם בין בני ישראל בארץ גושן, משה ורעיונותיו המהפכניים לא היו עוברים ככל נראה את אחוז החסימה.
ואמנם, מראשית המהלך עד לסוף מסעי המדבר, היתה למשה אופוזיציה קשה. לגמרי מובן איך בשעה שעמדו על הים וראו את מלך מצרים רודף אחריהם צעקו אל משה: "הלוא זה הדבר אשר דיברנו אליך, חדל ממנו ונעבדה את מצרים". המדרש מוסיף איך אחרי קריעת ים סוף, כשראו את המצרים מתים על שפת הים, אמרו למשה: "כבר מתו כולם, נחזור למצרים". ורבי אליעזר דרש: "לא נסעו משם עד שהסיעם משה במקל" (שמות רבה, פרשה כ"ד).
אחרי הקטסטרופה, לגמרי אנושי לבקש לשוב לכל מה שהיה טוב ומוכר לפניה - בדיוק כמונו במשבר הקורונה. הם בוודאי שמחו על השחרור הגדול משעבוד, ואחרי שהכל נגמר, באמת למה לא למצות את בשורת החירות בארץ גושן, לחיות כמו יהודים באמריקה? אבל למשה היה חזון אחר - ציווי עם תוכניות אחרות - והוא כפה עליהם להמשיך הלאה לעתיד שהיה כולו בלתי נודע - למעמד הר סיני ולארץ ישראל. כלל לא מפתיע איך מול כל קושי חדש במדבר, הזכירו בערגה את סיר הבשר, את האבטיחים והבצלים בקריאה החוזרת: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה".
כולם כאיש אחד
ואולי כאן הסיבה שמשה לא היה יכול להכניס את בני ישראל לארץ המובטחת. במעבר לחיי עם בארצו, נדרשת מנהיגות פחות כפייתית ויותר משתפת, משולבת בכוחות ההנעה הבאים מן העם.
על הפסוק: "אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים... ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כ"ו, י"ג), לימד רבי נחמן: "כי המקרא הזה נאמר לעניין ארץ ישראל, כי כל ההליכות והדרכים והמלחמות של ישראל, הכל היה לכבוש את ארץ ישראל. וזהו 'ואולך אתכם קוממיות'. היינו בקומה זקופה. זקופים בעקשנות לנצח במלחמה... כי אי אפשר לבוא לארץ ישראל ולנצח במלחמה הזאת, כי אם על ידי עקשנות גדולה מאוד, ועל זה אנו מתפללים: ותוליכנו קוממיות לארצנו".
בשיבת ציון החדשה, מראשית דרכה, התרחש התיקון הגדול ליציאת מצרים, שבה העם היה די פסיבי. להרצל ולבן־גוריון היה תפקיד היסטורי, אבל הכוח המניע הגיע הפעם מן העם.
ביום השואה 2010 הזמנתי למכללה לביטחון לאומי את מרדכי רוזמן, איש השומר הצעיר חבר קיבוץ גלאון. כבר היה מרותק לכיסא גלגלים. הוא היה מאנשי אוניית המעפילים אקסודוס. מהמנהיגים שהובילו לשביתת הרעב על הסיפון. כשהוצעה להם ההצעה הצרפתית לרדת מהספינה ולקבל אזרחות צרפתית, הוא נאם על הסיפון, דיבר על היעד האחד והיחיד: ארץ ישראל. נאומו הסתיים בשירת "התקווה" - כולם כאיש אחד. איש לא נענה להצעה הצרפתית לרדת מהספינה.
בדבריו אצלנו, נופף בגזיר עיתון "הארץ", קרא מתוך מאמרו של תום שגב, שהציג את אתוס ההעפלה, כמניפולציה צינית של בן־גוריון. בקול נוקב אמר רוזמן: "שגב קורא לנו מהגרים? אנחנו אפילו לא סתם עולים, אנחנו מעפילים!" ההבדל הגדול בין "הגירה", "עלייה" ו"העפלה" מתמצה במידת האקטיביות. התשוקה לארץ ישראל כפי שהתבטאה במאבקי ספינות המעפילים, חוללה תיקון גדול ליציאת מצרים. לא משה לבדו דחף הפעם את העם במקל. זו היתה שעה גדולה של קוממיות לאומית, מכוח העם.
בשל כך התעקש בן־גוריון לכנות את מלחמת תש"ח "מלחמת הקוממיות". במשך דורות סיפרו יהודים בגאולת מצרים מתוך ציפייה לגאולה העתידה לבוא. כשנספר הלילה ביציאת מצרים, נתבונן גם בנס גאולתנו בדור גדול פי כמה מיציאת מצרים. שם העם כולו היה מרוכז במקום אחד וכל שנדרש היה להוציאו משם. זו מהות קיבוץ גלויות כפלא ייחודי.
בכינוס בעין חרוד בפסח תש"י, סיכם בן־גוריון את ייעוד מדינת ישראל: "מדינה זו היתה קיימת אלפיים שנה ברוחו, בליבו ובחזונו של העם היהודי... לא יחידים ובודדים - אלא העם כולו נשא תוחלת הגאולה בליבו... בלי ייעוד זה המדינה מתרוקנת מתוכנה ההיסטורי ומתכחשת לעם היהודי בימינו, בדורות שקדמו לנו ובדורות שיבואו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו