נערת הפוסטר של אפקט הפרפר

מגיפת הקורונה טרפה את הקלפים במערכת הגלובלית. כמעט בן־לילה שינתה את כללי המשחק בכל תחום בחיינו. מאז השפעת הספרדית לא חוותה האנושות מגיפה עולמית בסדר גודל כזה. זה חדש לכולנו, ילדים וקשישים, ללא פער דורות. בפברואר 2020 זנח ארגון הבריאות העולמי את ההגדרה לפנדמיה (מגיפה עולמית) לנוכח קצב ההתפשטות המסחרר של הקורונה, כשהתברר ש"ששת השלבים" שנוסחו בקפידה בעבר אינם רלוונטיים. בתוך חודשיים התפשט הווירוס לעשרות מדינות, ובתוך שלושה חודשים לרוב העולם.

ההתפשטות חסרת המעצורים של הקורונה היא תוצאה של הגלובליזציה. בשבועות בודדים חצה הנגיף כל גבול על פני כדור הארץ. גבולות? הצחקתם אותו. מדינות? מה לו ולהן. בימינו כמעט כל ילד במדינה מודרנית טס לחו"ל לפני שהוא יודע לקרוא. המוזיקה שלנו באה מאמריקה, החולצות מסין, והעגבניות מטורקיה. רעיונות טסים מקצוות תבל בלחיצת כפתור, ומשפחות שהתפזרו בעולם מנהלות קשר יומיומי. כל אלה הטיסו גם את הנגיף בקצב מסחרר לכל עבר. מי שהכי מקושר נפגע הכי מהר וחזק. הקורונה היא יציר כפיו של הכפר הגלובלי, נערת פוסטר של אפקט הפרפר. אנו מסוגרים בבתינו בגורל משותף עם מיליארדי בני אדם, וצופים יחד חסרי אונים בכלכלה הגוועת.

והנה, דווקא כשנראה שהגבולות שלנו עשויים מנייר, שבה המדינה למרכז חיינו בעוצמה שלא ראינו זמן רב. אחרי עשרות שנים שבהן שלט השיח האזרחי, ששמנו דגש על הפרט ושרנו שירי הלל לחברה האזרחית, השתנתה המנגינה באחת. נאומים של עובדי ציבור - אִין. סלידה מסמכות - אַאוּט. אנו צמאים לדיווחים יומיים של משרדי הממשלה, ממתינים לקולם הבוטח של נציגיהם, ונאחזים במנהיגינו לישועה. גיבורינו מהמוסד מבריחים ארצה ציוד רפואי ממדינות עלומות - הידד! טייסי אל על המסוקסים מחזירים ישראלים אבודים - כפיים! נראה שחזרנו לשנות ה־50. 

חזרתה של המדינה היא לא תכסיס תעמולתי של פאניקה תקשורתית וגורמי יח"צ. הרגש הלאומי תוסס בעוצמה. החברה האזרחית על כל מעלותיה איננה תחליף לעוצמתה של המדינה מול משבר בסדר גודל כזה. אנו שומעים על ממשלות ש"מעכבות" משלוחי מסיכות שעוברים בתחומן, ומבינים שמדינה למדינה זאב במרוץ הפראי אחר ציוד מציל חיים. עסקאות בוטלו, הסכמים נפרמו, ומילים כמו "הקהילה הבינלאומית" נעלמו מהלקסיקון. המוסדות הבינלאומיים משותקים. אנו יודעים שמי שיבנו לנו מכונות הנשמה הם רק יזמים ומדענים ישראלים, ומתפללים שהרופאים שלנו הם אלה שימצאו תרופה או חיסון, כדי שלא נידחק בתור הארוך לישועה. 

הגבולות הלאומיים מתחדדים גם בתוכנו. רק לפני כמה ימים "הרשימה המשותפת" היתה קרובה לקבוע את סדר היום הישראלי, והנה נדמו תוכחותיה על הגזענות הישראלית, או לפחות אין להן ביקוש, והוחלפו בדיווחים על אחוות הצוותים הרפואיים. החרדים סובלים, כשהמגיפה מכה בעוז בשכונותיהם. בתוך כל הכאוס הזה, אין לנו על מי לסמוך אלא על אנשי המקצוע, על נציגינו הנבחרים ועל "הרוח הישראלית", שיעבירו אותנו בחרבה. 

ד"ר רונה יונה היא היסטוריונית ומרצה באוניברסיטת תל אביב ובמכללת אורנים