הדמיון האנושי, מופלא ככל שהוא, מוגבל למדי. קל לנו יותר לדמיין דברים בדיוניים מאשר מציאות שונה משלנו. שלום חנוך כינה את הבדידות הזו "אדם בתוך עצמו הוא גר", ורחל המשוררת העידה "רק על עצמי לספר ידעתי". ועדיין, אנו מצווים לזכור את השואה באותו ציווי יהודי עתיק - "זכור!" את אשר עשה לנו עמלק, את יציאת מצרים שזה עתה חגגנו. בזיכרון הזה מוצפנת זהותנו היהודית, כפי שהראה ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי.
אבל איך נזכור את השואה אם צל ההווה מוטל עליה ללא הרף? הידע המצומצם שלנו על העבר מחזיר אותנו שוב ושוב אל אותו חור שחור נורא מכל שחוללו הנאצים לעמנו. השימוש הפוליטי בשואה הוא מטבע שגור בשיח הציבורי בישראל ובעולם; שום דיון פוליטי סוער לא נחלץ מציפורני הדמיון ההיסטורי המוגבל שלנו. שוב ושוב אנו מטיחים את השואה זה בזה כמכת אגרוף קטלנית ומדויקת לבטן של היריב, ומגייסים אותה להכנעתו.
באגפים הרדיקליים הדבר נעשה כהוכחה לצדקת הדובר. כאילו שאפשר לגזור משהו מהמקרה הקיצוני ביותר בהיסטוריה של השמדת עם שיטתית, באמצעים מודרניים, מתוך משנה סדורה וביעילות מפלצתית, על חיי היום־יום שלנו. בשמאל הרדיקלי משווים את עזה לגטו הגדול בעולם (כן, גטו עם טילים, ארגוני סיוע של האו"ם, דיקטטורה אסלאמית וריבוי טבעי מהגבוהים בעולם). מומחים מטעם עצמם מזהים "סכנה לדמוקרטיה" מכל עבר ותהליכים שמבשרים את עליית הנאצים לשלטון. אינטלקטואלים בולטים אינם בוחלים בהשוואה הנוראה שבין מדינת ישראל לנאציזם, אם לא כל המדינה אז לפחות בשטחים, כמו ישעיהו לייבוביץ שהוא גיבור וסמל עבור אחדים, אשר טבע את המונח הנורא "יהודו־נאצים". קריאותיו של בועז נוימן ז"ל, היסטוריון של הנאציזם, "להפסיק את ההשוואות לרפובליקת ויימאר", לא הועילו למיגור התופעה.
מנגד, בימין הרדיקלי יש מתנחלים שמשתמשים בקריאת הגנאי "נאצים" כלפי יריביהם בשמאל, ואפילו נגד חיילי צה"ל. בהפגנות החרדים נגד המשטרה ומד"א (כן, מד"א), נזרקת המילה לחלל האוויר כלאחר יד על ידי נערים, לצד האשמת המדינה ב"אנטישמיות" . ויש מנהיגים פלשתינים שמתבלים את קללות הנאצים שלהם בהכחשת שואה גסה, ובאגפים הקיצוניים המוסלמיים והערביים מצטרפת לכך הקריאה "לסיים את המשימה" של היטלר.
השואה היא לא הכיבוש, לא פינוי התנחלויות ולא פתיחת כבישים בשבת. בעבודתי המחקרית על חיי היהודים לפני השואה נעזרתי בספרי יזכור שחיברו ניצולי כאלף קהילות שהושמדו, מפעל כביר ומרגש שסותר את המיתוס על "השתקת השואה" בישראל הצעירה. בכל פעם שפתחתי בטעות את הספר בתיאורים הקשים על ההשמדה, נאלמתי מול השאלה הנוראה מכל - איך אפשר להשמיד כך אנשים? כפר אחרי כפר, עיירה אחרי עיירה, עיר אחרי עיר. עזבו את ששת המליונים, זה מספר בלתי נתפס. הניחו לשואה בוויכוחים הפוליטיים ונסו לקרוא ולהבין איך באו אנשים והרגו את כל בני האדם בקהילה קטנה ונידחת אחת, רק אחת. בלי מסקנות, בבקשה.
ד"ר רונה יונה היא היסטוריונית ומרצה באוניברסיטת תל אביב ובמכללת אורנים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו