האמנם לעולם לא נשכח?

האם אנחנו עושים את מה שצריך כדי שהתחייבות הקולקטיבית ש"לעולם לא נשכח" לא תישאר בגדר הבטחה ריקה? האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שביום שאחרון שורדי השואה יימוג מחיינו לא יתברר שלהבטחה הזו אין כיסוי? שכן בדרך הטבע, חזקה על המת שישתכח מהלב, וכך גם יהיה גורלם של נספי השואה. כדי שבכל זאת ישמר משהו מזיכרון השואה, צריך לצקת בו תוכן שיהיה רלוונטי לדורי דורות.

כמו רבים אחרים, השתתפתי גם אני במסע שואה בפולין. נחשפתי לכמות בלתי נתפסת של זוועות שאין ביכולת אנוש להכיל. בסוף המסע כשביקשתי להנפיק לעצמי משפט מסכם שיכיל את הממד הרחב והרלוונטי ביותר עבורי מהשואה, גיליתי שזו משימה בלתי אפשרית. רק כעבור כמה שנים, כשיצאתי למסע שואה נוסף, התחדדה אצלי תובנה פשוטה שתמיד תהיה רלוונטית.

כשלומדים על החיים שלפני השואה מגלים שבסך הכל החיים שלהם די דמו לשלנו. גברים ונשים עמלו לפרנסתם ועסקו בעבודות הבית, הילדים והילדות למדו בבתי ספר ונדרשו להכין שיעורי בית. בשעות הפנאי התנהלו שיחות שכנים שלוות והילדים השתעשעו עם חברים. ברקע היו גם את הסבים והסבתות שתרמו את חלקם והייתה גם קהילה שיחד עמה חגגו את השמחות והתאבלו בלוויות.

אך יום אחד הכל נגמר והחיים נעצרו.

הגברים והנשים כבר לא הורשו לצאת להביא פרנסה וגם עבודות הבית נזנחו. הילדים לא ביקרו יותר בבית הספר וכבר לא היו שעות פנאי. גורלם של הסבים והסבתות היה בכי רע. הקהילה התפזרה ולא היו שמחות לחגוג. לוויות דווקא כן היו והרבה.

החיים נכלאו מאחורי גדרות ואנשים הופשטו מכל נכסיהם הגשמיים והרגשיים. הם הורעבו והושפלו ונותרו בחוסר כל. אך דווקא בתוך כל הריק והחסר התחדד לכל מי שהיה שם שני דברים: עובדה אחת פשוטה ושאלה קשה ומהדהדת. העובדה הפשוטה היא שהוא יהודי, שכן מי שלא היה יהודי, חייו נמשכו בדרך כזו או אחרת.

והשאלה המהדהדת היא: מה המשמעות להיות יהודי?

מי שידע את התשובה לשאלה הזו גם כשנלקח אל מותו הוא עשה זאת כאשר שירת "אני מאמין" על שפתיו או לפחות בליבו. אך מי שלא ידע את התשובה לשאלה הזו הלך אל מותו כאשר סימן שאלה ענק בלבו. כמה נורא למות בלי סיבה.

ויום אחד הסתיימה המלחמה והוקמה המדינה ושוב חזרו החיים לזרום ולתסוס.

הגברים והנשים שוב עמלים לפרנסתם ועוסקים בעבודות הבית, הילדים והילדות לומדים בבתי ספר ונדרשים להכין שיעורי בית, בשעות הפנאי מתנהלות שיחות שלוות והילדים משתעשעים עם החברים, ובמהלך השנים סבים וסבתות חדשים החלו לתרום את חלקם, וגם הלכה ונרקמה הקהילה שיחד עמה חוגגים את השמחות ומתאבלים בלוויות.

וזיכרון הזמנים הקשים מטשטש והולך וברבות הימים הכל נשכח ודועך.

אך למרות הזמן החולף ולמרות כל הטוב והשפע, מעלינו עדיין מרחפים שני דברים שאף אחד מאיתנו לא יכול להתעלם: עובדה אחת פשוטה ושאלה אחת מהדהדת. העובדה הפשוטה היא שאנחנו יהודים, והשאלה המהדהדת היא מה המשמעות להיות יהודי?

הנספים בשואה נרצחו אך ורק בשל היותם יהודים, זכרם יישאר לנצח כאשר נתחייב לנסות ולהבין את משמעות היותנו יהודים. זוהי עבורי תמצית זיכרון השואה.

יהודה אייזיקוביץ הוא מנהל CIC Charedi Information Center, מרכז מידע חרדי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו