זו היתה מלחמה, לא "בוץ"

בחודש הבא ימלאו 20 שנים לנסיגת צה"ל מדרום לבנון, ודומה כי עדיין מדובר בפצע מדמם בחברה הישראלית. במשך 18 שנות שהייה ישראלית ברצועת הביטחון, איישו את המוצבים במצטבר עשרות אלפי חיילים שצלקות לבנון נחרטו עמוק בנפשם. רבים מהם, כמו מקרב המשפחות השכולות, חשים תסכול על כך שהקרבתם וקורבנם אינם זוכים להכרה הראויה, נוכח סירובה העיקש של המדינה להכיר בתקופה זו כמלחמה. אמנם בשבוע שעבר דווח כי בעקבות פעילות בקבוצת הפייסבוק "סיפורים מלבנון", החליטו שר הביטחון בנט והרמטכ"ל כוכבי על הקמת ועדה שתבחן הענקת אות מיוחד ללוחמים ששירתו ברצועת הביטחון מספטמבר 1982 ועד הנסיגה במאי 2000, אולם ההיסטוריה מלמדת כי אין בכך כדי לברך על המוגמר.

במרוצת השנים שחלפו מאז, נעשו ניסיונות על ידי יחידים וארגונים - בראשם פורום "רצועת הביטחון - מלחמה ללא שם" - להביא לתיקון המעוות באמצעות פניות לחברי כנסת ולשרי הביטחון, בכללם ליברמן ואדריכל הנסיגה עצמו - ברק, אולם יוזמות אלה לא צלחו. הנימוק הרשמי לסירוב היה שמדובר בפעילות ביטחון שוטף בתקופה שבין המלחמות, זאת חרף ההיתקלויות היומיומיות, התקפות המוצבים התדירות, ירי הקטיושות על אצבע הגליל והעובדה שהלוחמים שהו לאורך כל התקופה בשטח אויב. באופן דומה סירבה ממשלת ישראל במשך יותר משלושה עשורים להעניק אות ללוחמי מלחמת ההתשה, עד שלבסוף נכנעה ב־2003. למרות ההבדלים, ניכרים קווי דמיון בין השתיים: שתיהן התחילו כמלחמות בעיקר מול צבאות סדירים, התרחשו בשטח אויב, התארכו לכדי מלחמות התשה שנויות במחלוקת שעיקר פעילות צה"ל בהן היתה הגנתית והתנהלו במקביל לשגרה בעורף הישראלי. 

דומה שהגורמים להתנגדות הם בעיקר פוליטיים ופסיכולוגיים. שנות לבנון האחרונות של צה"ל צרובות בתודעה כרצופות כישלונות מבצעיים ואסונות, דוגמת אסון השריפה בסלוקי, אסון המסוקים ואסון השייטת ותמונות הנסיגה הבהולה, הרס המוצבים וחגיגות חיזבאללה. טראומת הבוץ הלבנוני המשיכה למשול בתת־המודע של מקבלי ההחלטות ובאה לידי ביטוי במדיניות ההבלגה שננקטה לאחר הנסיגה מול התגרויות חיזבאללה, בתוכניות המגירה לתרחיש מלחמה בצפון, ומעל לכל - באופן ניהול מלחמת לבנון השנייה. ההדחקה הרשמית של שנות רצועת הביטחון הובילה גם להזנחת הלמידה והפקת הלקחים. ידע רב שיכול היה להיות בעל ערך רב במלחמת לבנון השנייה, לא נוצל. במקום זאת התמקדו קברניטי המלחמה בהימנעות בכל מחיר משקיעה חוזרת ב"בוץ הלבנוני", כפי שהעידו בעצמם.

מעבר לחשיבות ההיסטורית והערכית, הכרה בתקופת לבנון כמלחמה תעודד עיסוק מחקרי וצבאי בה. תהיה בכך תרומה יישומית עבור מפקדי ההווה והעתיד, הרלוונטית גם לאופי האיומים שצה"ל נדרש אליהם בהווה. כמו כן, הכרה כזאת תאיץ את הטיפול בעניינם של הלומי קרב רבים שלא קיבלו מענה. יהיה בכך גם משום תיקון העוול שנהגה ישראל ברבים מיוצאי צד"ל, אשר מבקשים אף הם להימנות עם מקבלי אות הלחימה בלבנון. במשך 15 שנים שיתף צד"ל פעולה עם צה"ל, אולם בכירי צד"ל לא שותפו בסוד הנסיגה ונאלצו להעתיק את מגוריהם בן־לילה לשטח ישראל מחשש לנקמת חיזבאללה. ערב יום השנה ה־20 לנסיגה הוא זמן סמלי לסגירת מעגל, אשר ייתכן שתביא הקלה מסוימת עבור כל אלה שהשאירו בארץ הארזים חלק מגופם ומנפשם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו