צילומי חרדים ברחוב או בבתי תפילה זוכים בימים אלה למנות גדושות של צקצוקי לשון ועוויתות סלידה. מעבר לנטייה שלנו להטיח אשמה ב"אחרים", התפשטות הקורונה בחברה החרדית משתרגת בשאלות פוליטיות. היחס לסוגיה מושפע מהעמדה. הימין בהנהגת נתניהו כרת ברית עם החרדים, ומגלה כעת יותר אמפתיה והבנה לגורמים המבניים הייחודיים לחברה החרדית - משפחות גדולות וצפיפות גבוהה. בשמאל יש נטייה לגנות את התנהלות הציבור החרדי ומנהיגיו, ולהיתלות בגילויים הקיצוניים של הפלג האנטי־ציוני. ילדים יורקים וצועקים "נאצים" על שוטרים, על חיילים או על צוותים רפואיים הם מראה מטריד, שהופך את הבטן של רוב הישראלים. הם גם מצטלמים טוב, פיתוי שקשה לאמצעי התקשורת לעמוד בפניו. אבל הבעיה רצינית ועמוקה יותר מ"שיימינג" ו"קליק בייט".
התגובות החרדיות למתקפות משקפות חלק מהבעיה: הן מתאפיינות לא אחת בהתקרבנות, כולל שימוש מטריד במונח "אנטישמי" שנעשה חלק שגור מהשיח החרדי, והתנערות מאחריות לעשבים השוטים שבמחנה. אך הדיפת הביקורת בטענות על תיוג סטריאוטיפי עוין - דבר שיש בו מידה של צדק - מתעלמת משאלה פשוטה: מדוע ישנם ילדים חרדים שיורקים על סמלי המדינה; אותה מדינה שאחראית לבריאותם ושלומם.
החרדים נאחזים באידיאל הקהילה האוטונומית, ששורשיו נטועים במדינה הטרום־מודרנית. אז קיבלו היהודים מהמדינה היתר לנהל את ענייניהם באופן עצמאי, על פי ההלכה. היה זה תורה הגדול של הרבנות. מדינות שונות הכירו בסמכות הרבנית והעניקו לה תוקף, כל עוד היהודים קיימו את דרישות השלטון. הסדר הזה התמוטט בעידן המודרני, שבו יש חוק אחד לכל אזרחי המדינה. התגובות היהודיות למצב החדש נעו בין חתירה להשתלבות מלאה בסביבה המודרנית ועד להיבדלות גמורה ממנה. התגובה החרדית, כידוע, היתה הסתגרות מרצון ושימור האוטונומיה של הקהילה ככל שניתן.
אך הגבולות והסייגים שמטילה החברה החרדית על עצמה אינם עמידים בפני הקורונה. מול כוח כה הרסני דרושה עוצמתה של מדינה מודרנית - מדענים, מוסדות מחקר, כוח אכיפה, בתי חולים, כלכלנים ותקציבי עתק. נכון, חרדים יכולים להשתלב במוסדות מודרניים כאנשים פרטיים, ורבים מהם עושים זאת בהצלחה רבה. אבל כקהילה, כמו כל קהילה, הם אינם יכולים ליצור מוסדות המשתווים לאלו של המדינה. נתוני ההדבקה והיחס הציבורי כלפיה, אינם מנותקים מהסתייגותה של החברה החרדית מהמדינה; לא רק מדינת ישראל - המדינה בכלל, כמסגרת פוליטית.
השאלה היא אם הקורונה תחולל שינוי; האם ייווצר זרם חרדי פחות מסויג ומתבדל? מומחים טוענים שהחרדיות של ש"ס מציעה דגם מתון יותר, בנוסח מסורת הפסיקה הספרדית (כמו אישור השימוש בזום בליל הסדר האחרון), שעשוי להיות גשר בין הציבור החילוני לציבור החרדי־אשכנזי. גם התפקיד החשוב שמילא אריה דרעי במגעים בין הליכוד וכחול לבן להקמת ממשלת חירום לאומית מעיד על תפיסה יותר מעורבת וממלכתית. האם בעקבות הקורונה יגבירו גם קהילות חרדיות אשכנזיות, ליטאים וחסידים, את שיתוף הפעולה עם המדינה, או שימשיכו להסתגר? לשאלה זו השלכות עמוקות לא רק על היהדות החרדית, אלא על עתידה של מדינת ישראל.
ד"ר רונה יונה מרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ובמכללת אורנים
