תסכול רצועת הביטחון

20 שנה אחרי היציאה מלבנון, כדאי לבחון את המעגל הממלכד שליווה אותנו שם • בין השאר ראוי לתהות איך למרות השינויים שעבר חיזבאללה, נותרה הפריסה האופרטיבית של צה"ל בעינה

השיח הישראלי מציין החודש 20 שנים לנסיגת ישראל מרצועת הביטחון בדרום לבנון. ברוח זו הצטרפו אל קבוצת פייסבוק שנפתחה לאחרונה עשרות אלפי לוחמים שיצרו במה לספר את סיפורו של דור שלחם באזור זה. 

לאורך השנים סבלה רצועת הביטחון מהכרתה כזירה משנית. חיילי צה"ל בתום מבצע "דין וחשבון", 1993 // צילום: אבי אוחיון - לע"מ

לסיפור מצוקת הלחימה ברצועת הביטחון תורמת בימים אלה גם הסדרה התיעודית ב"כאן 11" - "מלחמה ללא שם". לדור הלוחמים קיים ללא ספק צורך אישי בסיפור, אולם לשאלות כמו מה היה שם, על מה נלחמנו, כיצד הגענו לכורח הנסיגה, יש תפקיד בשרטוט קווי מתאר לתסביך שנוצר עם שנות לחימה במערכה שלא חתרה לניצחון. מדובר במבט מתבונן בעל משמעות אקטואלית ליסודות תפיסת הביטחון של מדינת ישראל.

לאחר 20 שנים מתקיים כמובן יתרון החוכמה שלאחר מעשה. אולם בהתבוננותי האישית לעצמי, חשוב להזכיר מה שראיתי אז. כמפקד קרבי אהבתי את הפעילות בלבנון. באביב־קיץ 1988 שירתי כמג"ד ברצועת הביטחון. כמפקד חטיבה 7 וסגן מפקד אוגדה 36 בשנים 1997-1993, ליוויתי מקרוב את פעילות היחידות בדרום לבנון וחייב אני להודות - לא שאלתי אז שאלות עומק ביחס ליסוד התפיסה המערכתית בגזרה. 

היה בוודאי מקום לתהות כיצד למרות השינויים שחלו בצורת הפעולה של חיזבאללה, במיוחד לאחר מבצע "דין וחשבון", נותרה הפריסה האופרטיבית של צה"ל כל השנים באותה התצורה כפי שנקבעה בהתארגנות רצועת הביטחון מראשית ימיה, באותם המוצבים ובאותו סדר הכוחות. 

ודאי שלא נתתי דעתי למצוקת התכלית האסטרטגית. האתגר המקצועי בלמידה המבצעית שנדרשה להסתגלות מתחדשת לדפוס הפעילות של חיזבאללה, היה כשלעצמו עולם ומלואו. בניגוד לימי מלחמת יום כיפור, שם נפערו פערי אמון בין הדרג הפיקודי הבכיר לבין דרג השדה, בכל שנות רצועת הביטחון היו מעורבים מפקדי פיקוד הצפון כולם במלוא ממדי ההתרחשות בחזית וזכו לאמון מלא של דרגי השדה. גם לאחר אסון המסוקים לא נוצר ולו סדק קטן הנראה כמשבר אמון פיקודי. 

הדילמה הבלתי פתורה

נכון שהיתה שם מלחמה שעם השנים הלכה והסתבכה, בלחימת גרילה מסוג שצה"ל בכל שנותיו לא הכיר. אבל מעל לכל התגלה משהו בלתי פתור בין תכלית היסוד להחזקת רצועת הביטחון למען ביטחון יישובי הצפון, לבין הצורך לנצח את חיזבאללה. 

צה"ל מצא עצמו במתח בין שלוש מטרות: הראשונה, שהוכרה כחשובה מכל - ביטחון ליישובי הצפון. השנייה - המשך קיום צד"ל וביטחון האוכלוסייה האזרחית ברצועת הביטחון, תוך צמצום הנפגעים לצה"ל ולצד"ל. השלישית - פגיעה בכוחות חיזבאללה וצמצום יכולות הלחימה שלו. חיזבאללה זיהה את המתח בין שלוש המטרות ופעל למיצוי הפוטנציאל האסטרטגי הטמון בהעצמת המתח הזה. 

המעגל הממלכד היה פשוט: פגיעה במוצבי צד"ל, לדוגמה, היתה גוררת תגובת ירי תותחים על צור וצידון, מה שהיה מביא לפגיעה באזרחים לבנוניים ולתוצאה שעל פי הבנות "דין וחשבון" העניקה לחיזבאללה עילה לירי רקטות על יישובי הצפון - מצב שהאיץ תהיות ותסכול ביחס לתכלית היסוד לקיום רצועת הביטחון. 

עם כניסת האלוף עמירם לוין לתפקיד מפקד פיקוד צפון, הוא זיהה היטב את מצוקת המתח הזה. אולם בכל תקופתו לא הצליח לרתום להבנותיו את הרמטכ"ל ואת הדרג המדיני. נכתב על כך בהרחבה במחקר מעמיק וביקורתי של ד"ר אוהד לסלוי ממחלקת היסטוריה במטכ"ל. המחקר סודי, אולם עיקרי מסקנותיו גלויות וראויות לחשיפה לציבור. 

החל מראשית שנות ה־90, עם התבססות ההגמוניה של חיזבאללה בדרום לבנון, חל שינוי משמעותי. בעוד צה"ל המשיך להגן מפני חדירת מחבלים למשגב עם, כיוון ארגון חיזבאללה את פעילותו לתכלית חדשה. בממד המוצהר פעל חיזבאללה תחת דגלי הלגיטימציה של מאבק לשחרור אדמת מולדת. בממד הסמוי, שהיה מהותי יותר וגובש ככל הנראה בהדרכה איראנית, שאף חיזבאללה למיצוי השהות הישראלית בדרום לבנון כהזדמנות לפגיעה בדימוי העליונות הצבאית של מדינת ישראל באמצעות הבלטת קוצר ידה לנצח ובהגנה על מלוא נקודות התורפה שלה. 

כך הגיבו ב־1992 על חיסול עבאס מוסאווי בפיצוץ שגרירות ישראל בארגנטינה. שנתיים אחר כך, בתגובה לתקיפת הפתע של חיל האוויר על מחנה האימונים של חיזבאללה בבקעת הלבנון בעין דרדרה, שבה נהרגו 40-30 פעילי חיזבאללה, פוצץ בניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס. נכון כי ארגוני הטרור הפלשתיני פעלו כבר שנים קודם בפיגועים מעבר לים כנגד מדינת ישראל, דוגמת רצח הספורטאים הישראלים במינכן, אולם חיזבאללה חולל שדרוג אסטרטגי: את הפעילות שלו בחו"ל כרך בהקשר האסטרטגי של גמול מרתיע, בהתייחסות ישירה להתפתחות הלחימה בזירת המערכה בלבנון. 

גם האופן שבו השתמש חיזבאללה בנשק הרקטי כלפי העורף הישראלי, היה שונה מן האופן שבו השתמשו הארגונים הפלשתיניים באותו הנשק. לכאורה היעד לירי הרקטות נותר כשהיה: קריית שמונה ונהריה. גם התכלית מבחינת חיזבאללה נותרה זריעת טרור בעורף הישראלי. אולם ההקשר האסטרטגי לירי הרקטות היה מתוחכם פי כמה. 

עם הבנות מבצע "דין וחשבון" ואחר כך עם הבנות "ענבי זעם", נועד ירי הרקטות לתכלית ממוקדת יותר - ללכוד את מדינת ישראל במלכוד אסטרטגי וטקטי. בממד האסטרטגי ישראל נקלעה למבוכה ביחס למטרותיה, שהרי אם מחזיקים את רצועת הביטחון על מנת להשיג ביטחון ליישובי הצפון, לא ניתן להכיל מצב שבו הלחימה להגנת צה"ל וצד"ל שם היא למעשה זו המחוללת את ירי הרקטות, שפוגע בביטחון היישובים. ובהשלכה לרמה הטקטית, מתוך משוואת ההרתעה שיצר חיזבאללה, הוטלו על צה"ל מגבלות על הפעלת תחומי עליונותו וריסון ליוזמתו ההתקפית. 

חובת הניצחון

לאורך כל שנות רצועת הביטחון סבלה הזירה מהכרתה כזירה משנית ביחס לכלל מאמצי המטה הכללי. מבחינת דרגי השדה שהשתתפו בלחימה שם - ממפקד הכיתה עד אלוף הפיקוד - היתה תקופת שירותם בלבנון גולת הכותרת של פעילותם המבצעית.

אולם החל מדצמבר 1987 נדרשה מערכת הביטחון לאינתיפאדה הפלשתינית. מספטמבר 1993 הועסק המטכ"ל ביישום הסכם אוסלו ובכל אותה תקופה לא פסקה ההתכוננות והמוכנות לאיום המלחמה עם סוריה. זוהי סוגיה הדורשת בירור נוקב ביכולות הקשב של המטכ"ל ומערכת הביטחון לכמה אתגרים מערכתיים במקביל. 

כבר שנים מבקרים את צה"ל שזנח כביכול את הרצון לנצח. הביטוי "תנו לצה"ל לנצח" מתאר את המציאות בתיאור פשטני שחוסם הבנת עומק לתנאי המציאות שחוללו את התופעה. עיון מחודש בלחימה ברצועת הביטחון מהווה שיעור חיוני בהבנת השינוי שהוביל חיזבאללה בצורת המלחמה נגד מדינת ישראל. שנות לבנון האחרונות הן מעבדה להתבוננות בהתהוותו של מלכוד אסטרטגי, כנקודת ייחוס הכרחית לגיבוש תפיסת ביטחון ישראלית המחויבת לניצחון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו