אפשר להתווכח על טיב המהלך שלפיו ניתן אישור מיידי לכלל המעסיקים להוציא לחל"ת את עובדיהם, אך הצוות המייעץ שמינה שר הכלכלה והתעשייה מציע להפסיקו מיידית. לדבריו, ההוצאה לחל"ת גרמה לתחושת אי ביטחון בקרב העובדים שבתקופת "חופשתם" חששו, ועדיין חוששים, אם בכלל ישובו למקום עבודתם.
לטענתם, המדינה תוציא את אותו הסכום אם תפצה את העובדים בגין החל"ת, או תעשה זאת באמצעות המעסיקים, שיחזירו אותם לעבודה. אלא שהטענה הזו לא לגמרי ברורה, מכיוון שהמדינה ניכתה מספר ימים ראשונים מהחל"ת וגם הציבה גבול מרבי לתשלום. הפיצוי החלקי של המדינה לעובדים אינו דומה למצב שבו המעסיק מוריד את שכר עובדיו, לעיתים בעשרות אחוזים.
מעניין לציין שהעובדים שהוצאו לחל"ת הם עובדים המשתכרים שכר נמוך יחסית. כצפוי, המשק מתאים עצמו לפיצוי שמציעה המדינה וכך מעסיקים לא הוציאו לחופשה עובדים יקרים, שהיו נפגעים משמעותית מכך, אלא את העובדים הזולים יותר, שהוצאתם לחופשה לא פגעה בהם באופן משמעותי.
הצעד המרכזי שהצוות המייעץ הציע לצורך החזרת הפעילות הוא הגדלת האשראי - דחייה של כלל ההלוואות, הוספת ערבויות בערבות גבוהה של המדינה ודחייה של תשלומי מסים וחשבונות - ארנונה, חשמל ומים. אך גם דחייה גורפת היא הקצאה לא יעילה - לא כולם באמת זקוקים לה. הם גם מציינים את המובן מאליו - המדינה כשלה בהעמדת ההלוואות בערבות נמוכה כל כך, כשהעמידה ערבות של 15% בלבד להלוואות שאותן היא מכנה "ערבות מדינה".
הבנקים הבינו את המסר ולא העמידו אותן לעסקים שצריכים אותן, אלא לעסקים בעלי קרדיט גבוה, שהיו יכולים לגייס הלוואות גם בלי המדינה, רק שהם נהנו מהריבית הנמוכה. בכך, למעשה, המדינה הקצתה משאבים באופן לא יעיל ואולי גם לא הוגן. טוב היה עושה הצוות המייעץ לו העמיד עקרונות מפתח להתערבות הוגנת של הממשלה והיה דבק בהם בהמלצותיו. אם היה קובע עקרונות שוק שהוכיחו עצמם, הוא ודאי לא היה מציע לעודד תעשייה מקומית על חשבון תחרות או להעמיד ערבות מדינה או לתת מענקים לעסקים מסוכנים מבלי לוודא שיש לכך הצדקה כלכלית.
