עד הפעם הבאה: פרידה מהריקוד האחרון

1996. שיקגו מצחת את סיאטל בסדרת הגמר וזוכה באליפות רביעית. אליפות ראשונה של מייקל ג'ורדן אחרי שחזר מפרישה, אליפות ראשונה בלי אביו. אליפות ביום האב. הוא כורע בחדר ההלבשה אל הרצפה, מחבק את הכדור ובוכה. 

אלו תמונות איקוניות שנתפסו בתודעה הקולקטיבית כרגע מאושר של מייקל. הוא כל כך שמח על ההישג שהוא פורץ בבכי - זה הנרטיב שקיבלנו בטבעיות. קל לנו להבין אותו, ראינו הרבה ספורטאים גדולים בוכים מאושר. אבל אף אחד מהם לא היה מייקל. והפעם גם שמענו לראשונה את הסאונד שמתלווה לאותם צילומים וחושף בפנינו אמת אחרת. 

זו כבר לא התפרקות מאושר. אלו אנקות כאב של ג'ורדן. התייפחות של נפש מצולקת, זה רגע של צער עמוק, לא של מישהו ששמח על אליפות. הוא לבד. אין לו את מי לחבק. רק את הכדור, בן לווייתו הנאמן ביותר. הכדור שאף פעם לא אכזב אותו, שלא כמו הכדורים שלקחו את חייו של אביו. אף חבר לא נמצא שם כדי להרים אותו או לכאוב את הכאב שלו, רק בובת קרטון שלו עצמו בקצה החדר, כמה צלמים, ואיש צוות חסר אונים שמניח עליו מגבת. ברגע הזה הספורטאי הגדול בעולם היה גם האדם הבודד בעולם.

כך הוא גם יסיים הריקוד האחרון על הפרקט – לבד, באחד המהלכים הגדולים בתולדות הספורט, כשאף שחקן של הבולס לא נוגע בכדור ב-41 השניות האחרונות של משחק 6 ביוטה, מלבד מייקל. 

ג'ורדן הסכים להקריב את הצורך הבסיסי לקרבה ולחום אנושי, ויתר על האפשרות להיות נגיש ונאהב על ידי הסובבים אותו (סטיב קר: "קשה לתקשר איתו רגשית") - למעשה ויתר על הכל - ונתן את כולו למען הניצחון. וזה אולי המחיר הכבד ביותר שג'ורדן נאלץ לשלם, וכנראה עדיין משלם, על מנטליות מנצחת (יש שיגידו competitive disorder). אבל כולם רוצים לנצח. וזה בדיוק העניין עם מייקל, הוא רצה יותר מרק לנצח. הוא רצה כמו שהוא אמר לג'ון פקסון ש"הכסף שלך יהיה בכיס שלי". ניצחון מוחץ, שיהדהד, שיאיים, שירתיע. 

אבל יש משהו לא אפשרי, לא שפוי, באיזורי הפסיכוזה, בלחיות לפי שני ערכים מוחלטים של ניצחון והפסד. לחיות בתחושה שכל רגע שאתה לא מנצח, אתה למעשה מפסיד. זה משהו חד-פעמי שאני לא זוכר ייצוג שלו לפני שראיתי את מייקל בוכה כשהוא מדבר על תחרותיות בפרק 7. זו כנראה היתה הפעם הראשונה שהוא מבקש "Break" ממשהו. ושווה להתעכב על בחירת המילה הזו כי "הפסקה" זו משמעות אחת שלה, ואחרת היא "שבר". היום זה שובר אותו.  

ומה הסדרה הזו למעשה אם לא עוד ניצחון כדי לכסות את השבר? כדי שהוא יוכל להגיד לעצמו ולכולם שזה היה שווה את זה, אפילו אם זה כואב (כמו הקאמבק ב-2001). אלא שהפעם זה ניצחון גדול אפילו יותר מהריקוד האחרון עצמו. כמו תחליף לאותה אליפות שביעית שלא הצליח להשיג כשחקן (זה שעד היום לא ידע למה זה לא קרה, רק מחזק את הצורך). 

אז קצת יותר מעשרים שנה אחרי, הוא דאג לחבר את כולם מחדש - אפילו אם כל אחד מדבר למצלמה בנפרד - לניצחון אחרון בכלים אחרים. ניצחון שמתאים למותג שהוא כיום, ניצחון שיהדהד אפילו יותר מאליפות ספורטיבית (וגם יכאיב לאחרים בדרך). פעם נוספות הוא פורץ את כל הגבולות שחשבנו שקיימים לספורטאי ומקדים בהרבה את כל ה"יריבים". 

לברון ג'יימס? עדיין בשלב הספייס ג'אם (מה שמייקל עשה כבר ב-95). קובי בראיינט? הכי קרוב אבל גם הכי רחוק. בעצמו אמר שלא יכול היה להפוך למי שהיה בלי שמייקל יעשה זאת לפניו. גולדן סטייט? אם זה לא היה ברור מה יצר את סטיב קר, עכשיו כבר אין ספקות. אה, וכמובן - כמה אליפויות הניבה הבנייה מחדש של הארגון הנפלא? 

מייקל ג'ורדן ושיקגו בולס הם המקור. הם המפץ הגדול של האן.בי.אי, שהגיע אחרי הבוסט הראשוני של בוסטון-לייקרס, לארי-מג'יק. אין משהו שמשתווה להם. מייקל והבולס הם כנראה היחידים שיכולים להצדיק סדרה של 10 פרקים בנטפליקס ולהמשיך להיות תופעה תרבותית כל כך ממגנטת וסוחפת גם 22 שנים אחרי.

עכשיו כשזה נגמר, זה מרגיש כאילו חווינו את המעגל מחדש בחמישה שבועות: ג'ורדן עושה קאמבק, זוכה בעוד אליפות, ופורש. עד הפעם הבאה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו