בשבוע הבא ייפתח משפטו של בנימין נתניהו, וככל נאשם, כללי המשפט אמורים להבטיח גם לו משפט הוגן. קשה לראות איך זה יקרה.
הנחת יסוד של מערכת המשפט הפלילי היא כי על השופטים לפסוק אך ורק על פי הראיות והעדויות שהוצגו לפניהם במשפט, וזאת לאחר שננקטו הצעדים ההכרחיים להבטיח את מהימנותן. משפטו של נתניהו מעלה כמה חששות לא מבוטלים לפגיעה בהוגנות ההליך.
החשש הראשון נובע מהשפעה אפשרית של "משפט התקשורת" על השופטים. האישומים המדוברים נטחנו עד דק שוב ושוב בכל אמצעי התקשורת, ובנסיבות כאלה מתעורר חשש שהמשפט לא יתחיל כ"לוח חלק" ושהשופטים יתקשו לנהל את הדיון כשחזקת חפותו של הנאשם תלויה לנגד עיניהם, ולבסס את הכרעתם על סמך שיקול חסר פנייה על בסיס הראיות שהוצגו בפניהם. האפקט התקשורתי עלול להתבטא, למשל, במתן משקל יתר לראיות התביעה, בביטול חשיבותן של ראיות ההגנה או בהתעלמות מהעיקרון שלפיו הרשעת אדם חף מפשע חמורה משמעותית מזיכוי עבריין, או במונחים משפטיים: הפרה של מידת ההוכחה.
חששות מסוג זה ביחס למשפט נתניהו הביעו, בין השאר, כלת פרס ישראל לחקר המשפט פרופ' רות גביזון ושר המשפטים לשעבר עו"ד משה נסים. בבית המשפט העליון נשמעו בעבר קולות המכירים בפגיעתו האפשרית של משפט התקשורת ביחס למקרים אחרים, למשל השופט סולברג בפרשת קופר (2013), והשופטים מרים נאור, עדנה ארבל וסלים ג'ובראן סביב הדיון בטענת סנגוריו של משה קצב בדבר שפיטתו המוקדמת בתקשורת.
חשש נוסף נובע מהפרופיל הגבוה מאוד של משפט נתניהו, ובפרט הידיעה שלתוצאות המשפט צפויות השלכות כבדות משקל על עתיד ישראל, וזאת גם ללא קשר לאפקט התקשורתי. חשש כזה הביע השופט בדימוס אורי שטרוזמן. "תוצאות המשפט עלולות להיות מוטות לפי השקפותיהם, ולאו דווקא כמתחייב מהראיות", כדבריו. אין לבטל חשש זה במחי יד, בייחוד לאור העובדה שהאישומים במשפט נתניהו רלוונטיים ביותר לדעת רבים לעצם כשירותו הציבורית והמוסרית לכהן כראש ממשלה. האם בלתי הגיוני לשער ששופט המזדהה עם השקפה זו, ומשתכנע כי קיים סיכוי של 50 אחוזים שנתניהו אמנם אשם בקבלת שוחד, ייטה לצדד בהרשעתו? במשפט פלילי רגיל, נטול פרופיל תקשורתי, רמת הסתברות כזו אינה מצדיקה אפילו חיוב אזרחי, וחייבת להביא לזיכוי.
חשש מסוג נוסף קשור להשפעה על עדים. כידוע, כתבי האישום נגד נתניהו משופעים בעדים שעדויותיהם מרכזיות בבניין הוכחת האשמה נגדו. הפגיעה התקשורתית בטוהר העדויות ובשלמותן עשויה להיות רבה. פגיעה כזו - וזו טענתי המרכזית - אינה ניתנת לתיקון על ידי שופטים, אפילו אם יש בכוחם להתנתק או להתעלות מעל פועלה המטה של החשיפה התקשורתית. גם אם נניח כי השופטים מסוגלים לפסוק כאילו לא נחשפו כלל לסיקור התקשורתי ולדיון הפרשני, את הנזקים וההטיות המובנות של העדים קשה עד בלתי אפשרי לחשוף.
סיקור תקשורתי אינטנסיבי מהסוג שאפיין את תיקי נתניהו עלול להשפיע על עדים באינספור דרכים. נזכיר בקצרה כי פרסומים תקשורתיים מוקדמים, שכללו עדויות של מי שטרם העידו או של מי שאינם אמורים להעיד, וכן פרסומים אשר מגלים ראיות שטרם הוגשו לבית המשפט (ואולי לעולם לא יוגשו), עלולים להשפיע על זיכרונם של עדים, למשל בדרך של "רענון זיכרון": עדותם כבר לא תהיה מבוססת על מה שהם עצמם ראו או שמעו באופן בלתי אמצעי, אלא יותר על מה ש"נשתל" בראשם בעקבות החשיפה לעיסוק התקשורתי הרציף בפרשה. דימויים ורעיונות שנטמעו בסיקור התקשורתי יכולים להשפיע על המוטיבציה של עדים להעיד במשפט או לחשוף פרט כלשהו בעדותם, או להשפיע על אמונתם שפרט כזה או אחר מהותיים בעת מסירת העדות. כך פוחת מאוד הסיכוי שעדויות הנשמעות בבית המשפט ישקפו את המציאות האובייקטיבית. אפילו השופטים המקצועיים ונטולי הפניות ביותר, כל עוד הם בני אדם ולא יצורים על־טבעיים, עלולים שלא להבחין בכך.
אין בחששות אלה כדי להסיק דבר ביחס לאשמתו או לחפותו של הנאשם נתניהו, אבל לספקות ביחס לסיכוי שלו לזכות במשפט הוגן יש לדאבוננו על מה להסתמך.
פרופ' דורון מנשה הוא מומחה לדיני ראיות בפלילים, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה
