ברוח הימים אפשר לומר שעל עצם הצעת התוכנית של האוצר מגיעה לישראל תעודת בגרות. אחד המפתחות ליוקר המחיה בישראל הוא החקלאות, וחשוב לומר שהחקלאים לא אשמים בכך.
נקלענו למצב מורכב מאוד, כחלק מההתפתחות ההיסטורית של ישראל. החקלאות לישראל, מראשיתה, היתה חשובה יותר מהתוצרת החקלאית, החשובה בפני עצמה. החקלאות היתה ועודנה שמירה על קרקעות המדינה, חלק בלתי נפרד מההתיישבות. למרות שעידן הכפר הגלובלי שכלל את השוק הזה, תפקידה וחשיבותה של החקלאות לא תמו בעבורנו. מאידך, השמירה על האינטרסים של החקלאות המקומית התנגשה עם הצורך בשכלול השוק, בתחרות. מחד גיסא אנחנו רוצים שהחקלאים ימשיכו לעבד אדמות ולהתיישב ביישובי הספר ומאידך גיסא אנחנו רוצים לפתוח את השוק - גם מכיוון שאנחנו לא יכולים לספק את התצרוכת שלנו, וחשוב להדגיש את העובדה הזו, אך גם מכיוון שאנחנו רוצים מגוון, תחרות ומחירים נמוכים יותר. וזוהי המורכבות שבלבלה את הממשלות האחרונות. הממשלות הבינו את חשיבות התחרות, אבל הן גם חששו לגורל החקלאים - כאמור, שני שיקולים לגיטימיים וחשובים.
אולם התשובה האולטימטיבית לפתרון המורכבות הזו היא - לשלם. אחד הצידוקים להוצאה ציבורית הוא תשלום למען מטרה ציבורית רחבה יותר, כמו זו, שהיא אינטרס של כולנו. ראוי שיהיה סעיף תקציבי ברור ושקוף לתמיכה בחקלאות המקומית. תשלום כזה ישחרר אותנו מהצורך להגביל יבוא, להקצות מכסות ולקשור את ידי השוק.
אין ספק שהחקלאים הישראלים ינצחו בתחרות הזו ויצליחו למכור את מרכולתם במחירים טובים - בארץ ובעולם. ראינו שהעגבנייה הישראלית מתחרה בקלות רבה בחברתה הטורקית, אך כדי לנצח אותה ראוי להתחרות. אם וכאשר התוכנית הזו תצא לפועל, לא נבין איך חיינו קודם. היא תאפשר הוזלה לתעשיית המזון, למוסדות ולשוק הפרטי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
