ליברפול זו לא קבוצה, זו דרך חיים

הסבלנות השתלמה. ההמתנה הסתיימה. השמחה בעיצומה. זהו זה, ליברפול - אחרי 30 שנה - אלופה! 

נכון שבדרך היא זכתה בגביעים שונים (עשרה במספר), רבים וחשובים כולל גביעים אירופיים, אבל אליפות אנגליה זה, חברים, הדבר האמיתי. ביום חמישי, מבלי לשחק אפילו, השיגה ליברפול את התואר ה־19 שלה, ה־14 מאז נולדתי (1964) וה־12 מאז התחלתי לאהוד אותם בטירוף לא רציונלי. משהו חיבר אותי למשפט המחשמל הזה WE ARE LIVERPOOL. ואני לא לבד. יש מיליונים כמוני ברחבי העולם, שהתחברו לעיר הנמל האנגלית. ליברפול גם מחברת עמים. ביסמוט, לדוגמה, התחיל להאמין במוחמד (סלאח). 

ב־1964 נולדתי יחד עם הפורד מוסטנג, שהוצגה לראשונה במארס באותה שנה. חודש קודם לכן הביטלס הגיעו לארה"ב והתחילו את הביטלמניה. וליברפול, העיר שממנה באו החיפושיות, זכתה בתואר השישי שלה, רק לכבודי. אשרי המאמין.

הייתי ילד מפונק. אהדתי קבוצה שזכתה באליפויות בקצב של החלפת גרביים. הפתעה היתה כשקבוצה אחרת זכתה בתואר. היה לנו מאמן בשם בוב פייזלי, כוכב בשם קווין קיגן ובהמשך גם קני דלגליש, והיינו הכי גדולים בעולם. היו גם טכניקה, גם רגש, גם נשמה ובעיקר תוצאות. והכל באדום.

מי האמין ב־1990, עת זכינו בתואר נוסף, שליברפול הולכת לעצור? כמה כמעטים היו לנו, וגרוע מכך, כמה פעמים הסתבכנו באמצע הטבלה עם קבוצה מאוד בינונית. היא היתה כמו פיש אנד צ'יפס בלי הפיש. 

1990 היתה הפעם האחרונה. זה נראה כמו מאה אחרת. רגע, זה כן. כשחגגתי אליפות בפעם האחרונה בריה"מ היתה עדיין מדינה/מעצמה, אפרטהייד עדיין שלטה בדרום אפריקה (לא בישראל!), בוש האב היה נשיא ארה"ב, אוסלו היתה עדיין רק בירת נורבגיה ולא הסכם גרוע. 

ב־1990 הייתי עדיין מעביר למערכת העיתון שבו עבדתי כתבות בפקס, ומי חלם על טלפון נייד, שלא לדבר על אייפון. אינטרנט היה בסרטי מדע בדיוני, ונשיא צרפת עמנואל מקרון היה עולה בדיוק לתורה, אילו רק היה יהודי...

מישהו למעלה החליט שזהו זה, ההתעללות בנו, האוהדים, חייבת להגיע לסיומה. לפני חמש שנים משיח בא. מגרמניה. יורגן קלופ שמו. הוא התחייב להביא אליפות וכדי להשיג זאת החתים את מאנה, סלאח, פירמינו, אליסון ובעיקר ואן דייק, האיש שלדעתי עשה את ההבדל. 

בליל חמישי, כאשר שרק השופט את שריקת הסיום בין צ'לסי לסיטי, שהעניקה לליברפול את התואר, שבו אלי כל אותם זיכרונות. כי ליברפול זו לא קבוצה, זו דרך חיים. ליברפול זו לא אהדה, זו חוויה שאתה חי בין חברים, בין בני משפחה. ליברפול זה סיפור חיים. לא פלא שסרט האנימציה, המתאר בדיוק את הרגש של המועדון, זכה למיליוני צפיות שעות אחדות אחרי שעלה לרשת בעקבות האליפות. לצפות ולבכות.

העונה היתה אמורה להיות טיול בלי מתח. מי האמין שנגיף הקורונה יהפוך ליריבנו הגדול ביותר. לא סיטי, לא צ'לסי ולא יונייטד. נגיף אחד שהשבית את הליגה וכמעט גזל לנו אליפות. 

כשפרצה המגיפה נזכרתי בספרו של ביל שאנקלי, המאמן האגדי של הקבוצה בין 1959 ל־1974, "אדום או מת". לא יודע למה. משהו בתת־המודע כנראה. לא היה יום שלא חשבתי אם נחזור לשחק או אם יבטלו את העונה. בסוף חזרנו ובתוך פחות משבוע ניצחנו, כי WE ARE LIVERPOOL - ואנחנו אלופי אנגליה. וזה נשמע כל כך טבעי. כמו פעם כשהייתי ילד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו