הבידוד החברתי במהלך הסגר היה קשה לכל הישראלים, ולמעשה לכל בני האדם בעולם. הרבה נכתב וסופר על כך. אבל לא מציינים את מי שהכי נפגעו ונשכחו, אלה שנזרקו לצד הדרך - מתמודדי הנפש ובני משפחותיהם שמתקשים להתנהל בחיים גם בימים רגילים.
איך אני יודע? ובכן, קרוב משפחה מדרגה ראשונה שלי חולה במאניה דפרסיה, ומאז כניסת הקורונה לחיינו סייעתי לו על בסיס יומיומי להתמודד עם המצב.
כל קבוצות התמיכה למתמודדים, הטיפולים הפסיכולוגיים, המפגשים עם רופאים - הכל נעלם באחת, פשוט נגוז. העולם קרס, הלחץ של כולנו עלה בגלל הפחד מהמחלה והלא נודע, ובשל כללי הריחוק החברתי. דווקא אז קרס במקביל כל המערך הקהילתי לסיוע עבור המתמודדים ובני משפחותיהם. לא היה למי לפנות ולא היה עם מי לדבר.
תחשבו על הלחץ שממילא קיים לקראת פסח בקרב בני זוג ומשפחות רגילים, תוסיפו לזה את ההיסטריה בגלל הקורונה ועכשיו תתמקדו במתמודדי הנפש - החוליות הכי חלשות בחברה - שנותרו עם עצמם בהתמודדות עם מצב חדש, עם הפחד, עם החרדה, עם הקולות בראש, עם הבדידות הכרונית.
נכון, פעם בשבוע התקשרה אלינו הביתה מישהי לשיחה כסת"ח של חמש דקות כדי לברר האם אנו חיים, האם החולה לא הפך לאובדני. אלא שחמש דקות לאדם שהיה רגיל לקבוצת תמיכה כל שבוע ולמטפל רגשי שנגיש לשיחה - הן אפילו לא בטיפה בים.
כמובן שבמקום החברה שאיכזבה אני לקחתי אחריות. הפכתי למטפל רפואי במשרה מלאה: דאגתי לבדוק שפיות, לנהל את לקיחת התרופות, לשוחח על מחשבות השווא, על החרדה הכללית שנכנסת אל הבית מהרחוב ומכלי התקשורת. דאגתי גם לפקח על כל סטייה מחשבתית וחריגה מהנורמה. בקיצור, מתתי מפחד יחד עם המתמודד. חששתי נורא, לא ישנתי טוב עד שנצרכתי לכדורי שינה, ובכל ערב למשך שעתיים התפרקתי פיזית ורעדתי ללא שליטה. הרגשתי שפטיש דפק לי בראש, בבטן, בריאות, התקשיתי לנשום, ושכבתי במיטה ללא יכולת לזוז. זה כנראה קרה בערבים כי אז הילדים כבר הלכו לישון והבית היה בשליטה, מה שאיפשר לי להתפרק לחלקים.
מה בעצם אני אומר? למה זה היה המצב? תארו לעצמכם את חוסר האונים שחשתם בתחילת הסגר, כשהעולם כולו קרס ורצתם לקנות גלילי נייר טואלט שיספיקו לכם לשנה. קחו את המצב הזה ותכניסו אליו את האחריות שלכם על אדם שכל שינוי בחיים שלו הופך אותו ללא שפוי, לאדם שבשניות עלול לחשוב שאיראן פלשה לישראל, שרוצים לחטוף אותו, שהתרופות שלו הן רעל. מרגישים את הלחץ בחזה? אם כן, אתם רק מתחילים לדמיין קצת, ממש קצת, ממה שחשתי.
האם זה היה הכרח המציאות? ממש לא! חברות ההייטק, הבנקים, כלי התקשורת, חברת החשמל - כל אלה פעלו. מדובר במגזרים חשובים, יצרניים, משמעותיים במדינה קפיטליסטית. אבל תחומי הרווחה ובריאות הנפש? אלה מוזנחים בארץ תמיד. גם בימים רגילים, לכל עו"ס או מטפל של המדינה יש עבודה עד מעל הראש בשכר רעב, שהרי החוליות החלשות בחברה לא מייצרות כסף ומזומנים, הן רק עול. וממילא בזמן הקורונה, כשהכל עצר, אפשר היה להזיז לצד את האיברים המיוצרים האלו בגוף הלאומי שלנו.
איך אמר הקומיקאי טל פרידמן, כשהוא מייצג בצורה מוגזמת את פרופ' לס: "הזקנים? מי צריך אותם? שימותו". כך הרגשתי גם אני ביחס למתמודדי הנפש.
