מרגע שעלתה סוגיית החלת הריבונות לאוויר העולם, יש לה דינמיקה משלה. ההתנגדות העזה חשפה שכבות בעמדות היסוד של הצדדים, ונוצרו תנאים לבירור עומק מחודש. לא רק שעמדות הצדדים נעשו ברורות יותר, אלא שהאופן שבו הועלו הטענות בליווי איומים העביר את הבעיה הישראלית־פלשתינית למקום חדש.
הכרה תקדימית בחיוניות הביטחונית. בקעת הירדן // צילום: מרים צחי
בראש ובראשונה כדאי לברר את מניעי ההתנגדות בישראל ובשאר העולם. המכנה המשותף נובע מהכרה במשמעות התפנית שחוללה תוכנית הנשיא טראמפ. לראשונה הכיר הממשל האמריקני בחיוניות בקעת הירדן לצרכיה הביטחוניים של מדינת ישראל. המחלוקת הפנימית הישראלית ביחס לעתיד היישובים ביו"ש והבקעה, הוטלה בתוך כך לדיון החותר להכרעה.
לראשונה נוצרה אפשרות להכרה באחיזה הישראלית במרחבים שמעבר לקווי 67', על מנת להישאר בהם לעד. עד כה, במיוחד אחרי עקירת יישובי פתחת ימית ויישובי גוש קטיף, סומנה האחיזה הישראלית וזוהתה כארעית. כאילו היה ברור לכל כיצד בסופו של יום ייחרץ גורל דומה גם על כל מה שנבנה על ידי ישראל במרחבי יו"ש והבקעה. עוצמת ההתנגדות מלמדת על משמעותה האסטרטגית־היסטורית של התפנית. כאן טמון ההסבר לאיומים חסרי התקדים של הפלשתינים וירדן, ומכאן נובעים גם מאמצי השמאל הישראלי, בגיבוי האיחוד האירופי וזרמים ליברליים בארה"ב, למניעת מיצוי ההזדמנות בידי ישראל.
בתוך כך נוצרו תנאים לבירור נוקב בממסד הביטחוני הישראלי על דרכה של ישראל וחזונה לעתיד, בהיבטי גבולות הביטחון והמורשת הלאומית. רה"מ לשעבר אהוד אולמרט כתב: "מי שטוען שסיפוח בקעת הירדן חיוני לביטחונה של ישראל, חי כנראה את חרדות 67', או שמנסה למכור לנו סיפור כוזב על סכנה שאינה קיימת" ("מעריב", 26.06.20). די במבט חטוף על השינויים שהתחוללו בעולם המלחמה - במיוחד במזרח התיכון - על מנת להעמידו על טעותו. לקחי ההתנתקות מרצועת עזה מלמדים עד כמה גדול איום הברחת הנשק, באופן המשנה לרעה את המאזן האסטרטגי האזורי. גם מרחב חצי האי סיני, כמרחב בידוד הנתון בידי מצרים, לא הצליח למנוע את מגמת ההתחמשות בעזה.
למרבית הפליאה, חברי תנועת "מפקדים לביטחון ישראל", במסמכיהם הכתובים, קרובים לעמדת אולמרט. כמודגש באתר שלהם: "גבולה המזרחי של ישראל בהסדר קבע עתידי יהיה מבוסס על קווי 1967, עם התאמות הנדרשות מטעמים ביטחוניים ודמוגרפיים... לישראל אין תביעות ריבוניות בשטחים שממזרח לגדר הביטחון". במבט לטווח הארוך, שאלת היסוד היא אם וכיצד ניתן יהיה להגן על ישראל ונכסיה האסטרטגיים ברצועת החוף, בתנאי נסיגה לקדמת כביש 6.
מייצגי עמדת "מפקדים לביטחון ישראל" נוקטים עמדה מתחמקת. גם האלופים (מיל') מתן וילנאי וגדי שמני אמרו בדיון מולי: "ודאי שבקעת הירדן היא גבול הביטחון של מדינת ישראל". שניהם התכחשו לשאלה מדוע באתר הרשמי מתחייבים בהסדר הקבע לנסיגה לקווי 67'. ייתכן שבשל שיקולים הסברתיים מובילה אותם העדפה מודעת לעמימות בסוגיה, או שטמון כאן משהו פנימי לא פתור.
ההכרעה מונחת על שולחן ראש הממשלה. גם אם יימנע בינתיים מהחלטה, הדיון במלוא משמעויותיו אינו יכול להמתין לעוד חמישים שנות התחמקות. הסטטוס קוו כפי שהוכר עד כה חדל להיות אפשרות מעשית. גם אם לפי שעה תסתיים החלת הריבונות בצעד חלקי וסמלי, די במאבק שכבר התרחש בזירה הפנימית והבינלאומית כדי להציב את מדינת ישראל מול התהוותה של מערכת חדשה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו