עונת ,2019/20 שלנצח תיזכר כעונת הקורונה, הגיעה לסיומה בהצלחה. הרבה מחמאות מגיעות למינהלת הליגות, לאנשי הקבוצות, לשחקנים ולכל העוסקים במלאכה. כולם שמרו על ההנחיות והצליחו להביא את העונה לסיומה באופן ספורטיבי. יש אלופה, הערב תהיה גם מחזיקת גביע, ועונת המלפפונים יצאה לדרך באופן רשמי. אבל מעל כל אלה מוטל צל שמעמיד בספק גדול את עתיד הכדורגל הישראלי. יש יגידו אף את עתיד הספורט הישראלי.
משבר הקורונה פגע אנושות במקורות ההכנסה העיקריים של קבוצות הכדורגל (קהל וספונסרים), מה שגרם לנזקים נלווים כמו ירידה בסכומי זכויות השידור וקושי רב בגיוס כספים ובהרמת תקציב ראוי. לצערי הרב, כמו בסקטורים רבים במשק, ללא עזרה מהמדינה הכדורגל המקצועני יתקשה להמשיך להתקיים. מבדיקה שערכה המינהלת עולה כי כ-4,000 משפחות מתפרנסות מהכדורגל בליגות המקצועניות.
מדובר בכ-600 שחקנים (הערכת חסר של 20 שחקנים לקבוצה), עובדי מינהלה, מאמנים, מאמני כושר, אנליסטים, שופטים, מאבטחים, סדרנים, עובדי אצטדיון ומגרשי אימונים, עובדי מחלקות הנוער (מתפרנסים מהכספים של הקבוצות הבוגרות), אנשי תקשורת הספורט (גילוי נאות - אני שייך לשתי הקבוצות האחרונות) ועוד אנשים רבים שמתקיימים בזכות הכדורגל.
במדינות המפותחות, שאנחנו שואפים להיות כמותן, ספורט הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות, והמדינה דואגת לקיומו ולהשבחתו: בין שבאמצעות התקנת מתקנים ותחזוקתם לספורטאים צעירים ובין שמדובר בתמיכה כספית במחלקות הנוער ומערכות החינוך ששמות דגש על הספורט בתוכניות הלימוד.
באוסטריה, למשל, המדינה תפצה קבוצות שנפגעו (לא הלוואה). בהולנד מדובר בפיצוי בסך 140 מיליון יורו בגין אובדן הכנסות לכל אורך העונה. אם הקהל יחזור בשלב מסוים, יופחת חלק יחסי מהסכום. בגרמניה, המדינה הראשונה שהחזירה את הליגה לפעילות, קבעו סכום פיצוי של עד 800 אלף יורו לקבוצה, והוא מגלם 80% מאובדן ההכנסות ממכירת כרטיסים.
אז יהיו אנשים שיגידו שספורט הוא פחות חשוב. הכסף צריך ללכת קודם כל לביטחון, למאות אלפי המובטלים ולמטרות נוספות שכבודן במקומן מונח. אבל חייבים לזכור שספורט בכלל, וספורט מקצועני בתוכו, הוא חלק חשוב בדנ"א של אומה שלמה.
מעבר לאלפי האנשים שהוא מפרנס (מכניס כסף גם למדינה), הוא מאפשר לאנשים את תחושת השייכות, הזהות, מעורר בהם תחושת חיות, נותן השראה, מספק רצון לאזרחים לבצע פעילות ספורטיבית ומספק תקווה וחלומות לעשרות אלפי ילדים שרוצים להיות יוסי בניון, ערן זהבי או מונס דאבור.
אני רוצה לנצל את הבמה הזו כדי לפנות לשר האוצר ישראל כץ: תפרוס רשת ביטחון לענפי הכדור, אל תיתן להם לקרוס במשמרת שלך. אל תגרום לעשרות אלפי ילדים לאבד את התקווה להגשים את חלומם להפוך לשחקנים מקצוענים (ולא פחות מזה, להורים, שרוצים ומתאמצים לא פחות מילדיהם). זה בידיים שלך. גם אם הכדורגל שלנו לא הכי איכותי, הוא עדיין שלנו. משחקים בו מיטב בנינו ובנותינו ויש לו את הקסם שלו ואת המורשת שלו. תעזור לו להתקיים בתקופה המאתגרת הזו. אל תיקח לנו את התקווה. תציל לנו את האהבה!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
