מאות עסקים ומסעדות נסגרים, אבל ידברו על הבראסרי. "הלב הפועם של תל אביב", אליבא דרענן שקד. אודה ולא אבוש - אני מתגורר כבר 13 שנה בתל אביב, וטרם דרכתי במקום. האם אני תל־אביבי אמיתי? בכל אופן, אני כן זוכר את הבראסרי כסמל מאירוע שנחקק בזיכרוני, והוא רלוונטי לדיוננו הנוכחי.
מחאת האתיופים היתה אחת הצודקות שנראו כאן. היא היתה גם מחאה שלא זכתה, אף לא לרגע, ללוקסוס שלו זוכה מחאת הדגלים השחורים: סיקור אוהד בשידור חי ובמשך שעות כה רבות, שמביא את הקולות מהשטח. זו היתה מחאה שתויגה בתוך דקות ספורות כאלימה וברברית, כשפאנלים של לבנים יושבים באולפן ומנתחים אותה. השתתפו בה עשרות אלפים אבל הם היו "בני העדה", בטח שלא "מדינה במחאה". בכל אופן, חזרה לבראסרי. חקוקה בראשי התמונה של אלפי צעירי הקהילה האתיופית זועקים, וכיכר רבין מלאה פרשים וקולות נפץ, כשברקע הבראסרי נמצא בשיאו של סרוויס מסעיר ומשרת את ציבור הלקוחות האנין, שיושב עם מבט של "רדו מהדשא, פרחחים".
כן, זהו אותו ציבור שמפגין היום נגד נתניהו. אותו ציבור רענן שקדי שמבכה את ישראל החדשה, שבה לא רק שנתניהו־רגב־זוהר מקבלים כוח, כסף וכבוד, אלא שאפילו לאכול בנחת סטייק טרטר בבראסרי, ולדמיין שאנחנו בכלל בפארי לא מצליחים. מי שבטוחים שהם מפילים את הבסטיליה - אבל בינתיים תקועים בלבנט. טור שלם הקדיש שקד בעבר לאימה שאחזה בו כשגילה שבנו לא ממשיך את דרכו בהאזנה לביטלס, אלא בוחר בעומר אדם. לא קל.
בתוך עמי אני יושב, ואני גאה בכך שבניוז־פיד שלי יש מספר שווה של תומכי המחאה ומתנגדיה. אני רואה היטב מי נמצא בשורות המוחים: אנשים בעלי כוונות טובות כולם. חלקם היו מפגינים נגד נתניהו גם בלי הקורונה וגם בלי כתבי אישום, וחלקם כאלה שהתקופה הנוכחית הביאה אותם למצוקה אמיתית.
אך חשובה משורות המוחים, שורת ההנהגה הנסתרת. אפשר לנחש, לאור הניסיון של מחאת 2011, לאיזה כיוון פוליטי־מעשי המחאה הזאת תיקח. איזו חלופה מחכה לנו בסוף הדרך. אז, כמו היום, רבבות זועקים לצדק חברתי ולטיפול בחלשים, ומקבלים בסוף הדרך עוד אחד שמוטת כנפיו פרושה על המרחב שבין הירקון לרמת אביב. אז זה היה לפיד, שנישא על כנפי המחאה לפוליטיקה, וגם היום זה לפיד. מה עשה לפיד בשבתו כשר אוצר לטובת ציבור החלשים, העצמאים, העובדות הסוציאליות או האחיות, המוחים כעת?
"תגידו, למה כל המפגינים אשכנזים?", צייץ שלשום שמעון ריקלין, כאילו שאת מישהו מעניינת בהקשר זה הסבתא העיראקית של מי מהמפגינים. ריקלין טועה. מזרחים הפגינו בוואדי סאליב, בפנתרים השחורים, במשפט דרעי ובהפגנות ימין ושמאל מאז. הציוץ הזה ואחרים הולידו ספירת ראשים מיותרת, ולצידה פאניקה מ"הוצאת השד העדתי", פאניקה שתמיד מעידה על פחד משינוי אמיתי. מייד נעמד סדי בן שטרית כנציג המרוקאים במחאה וקרא לזה "ויכוח פנים־מרוקאי" בין מרוקאים תומכי נתניהו למתנגדיו. בן שטרית רק חייב להבין שהוא מדבר בשם מיעוט של הציבור ה"מרוקאי". לפי כל נתון מהבחירות האחרונות, נתניהו ושותפיו זכו ליותר מ־70 אחוזי תמיכה בערים כמו נתיבות ובית שאן או בשכונות דרום תל אביב. אבל גם זה לא העיקר. בן שטרית מלא כוונות טובות, אבל הוא חייל במאבק שמכוון כל כולו לטובת הציבור החילוני־ליברלי־שבע.
אני מסתייג מהגדרה של הציבור הזה כ"ישראל הראשונה". נכון, הם פריבילגים, והם נלחמים להגנת מוסדות האליטה האקדמית והמשפטית, שבמשך שנים משרתת את השכבות המבוססות ועומדת כחומה בצורה מול ניסיונות הציבור החלש להתקדם ולפרוח. ונכון, הם נהנים מסיקור חסר תקדים בתקשורת, שבה הם עצמם שולטים ביד רמה. אבל הם לא ישראל הראשונה, הם ישראל הישנה. שארית של מוקדי כוח בהתפוררות, שילכו וייחלשו במוקדם או במאוחר, לקול המחאות הרמות.
