מה יש בשם של נתניהו?

הדמיון בין ההתנגדות לסרקוזי ל"רק לא ביבי" מרתק • בזמן שבצרפת תיעוב האינטלקטואלים לנשיא הימני חלחל להמונים, בישראל האובססיה היתה ועודנה נחלת האליטות

1 לא מזמן הסביר ב. מיכאל ב"הארץ" שהסיסמה "רק לא ביבי" היא לא אישית. "ביבי אינו רק ביבי. הוא אקו־סיסטם שלם", נימק. זהו חלק ממגמה שמתפתחת בשנה האחרונה בשמאל, בתגובה להאשמות מימין ולביקורת מבית, שההתמקדות האובססיבית ב"רק לא ביבי" ייבשה את השיח הרעיוני בשמאל ושיטחה את השקפת עולמו. המהלך החדש מבקש לסמן את "רק לא ביבי" בדיוק להפך: כפורמולה לשונית המבטאת "עולם ומלואו - ערכי, אתי, היסטורי ותרבותי", כפי שהגדירה זאת הסופרת איריס לעאל לפני הבחירות האחרונות, ואף "צורת ההתגוננות של אזרחי הדמוקרטיה משלטון טוטליטרי בהתהוות". 

שניהם תויגו על ידי האליטות כ"קיסרים" מחריבי הדמוקרטיה. נתניהו וסרקוזי, 2009 // צילום: אי.פי

השאיפה להעניק נפח אידיאולוגי ומוסרי להתנגדות לנתניהו - לא רק כאדם, אלא כתופעה - אינה ייחודית לשמאל הישראלי. קדמה לה תנועה מרשימה של אינטלקטואלים מובילים בשמאל הצרפתי, שבתקופה קצרה פעלו בחריצות לסימונה של ההתנגדות לניקולא סרקוזי, נשיא צרפת בשנים 2007-2012, כדוקטרינה פוליטית־אידיאולוגית מגובשת בעלת תוקף מוסרי בפני עצמה. 

אנשי הרוח הצרפתים קדמו לעמיתיהם בישראל גם במהירות הפעולה: חלק הארי של הקורפוס העיוני שלהם גובש עוד לפני שסרקוזי נכנס לארמון האליזה. ערב הבחירות לנשיאות ב־2007, הופיעו בזו אחר זו עצומות אנשי רוח - כמו זו ב"Nouvel Observateur" תחת הכותרת "לפני שיהיה מאוחר מדי", או אחרת ב"Libération" 

בכותרת "עלינו לממש את אחריותנו" - שהמשותף להן הוא הגדרתו של סרקוזי כסכנה ממשית לערכי החירות והשוויון של הרפובליקה, ותיאורו - במילים אלה ממש - כהתגלמות עדכנית של "קיסריזם" (Césarisme) המאיים על הדמוקרטיה באמצעות ליבוי פופוליסטי של פחדים ואשליות אימפריאליסטיות. התנגדות פעילה לו היא בגדר מימוש השליחות האינטלקטואלית, לא פחות.

2 שיאה של תנופת היצירה הזו נרשם זמן קצר אחרי ניצחונו של סרקוזי, עם הופעתה של מסה מאת הפילוסוף הפוליטי אלאן באדיו, תחת הכותרת הקולעת: "מה יש בשם של סרקוזי?" (De qoi Sarkozy est-il le nom ?). באדיו השתמש במושג "סרקוסיזם" כמסמן של תצורות חדשות ולא־צפויות של משטרים טוטליטריים כדי לדמיין אפשרות לגל חדש של התארגנות מהפכנית, ועיגן את ההתנגדות לסרקוזי כפעולה פוליטית נגד גלגול של פופוליזם פטריוטי־לאומני המושווה בספר ל"פטאניזם" - על שם המרשל פטאן, ראש ממשל וישי בזמן הכיבוש הנאצי. חשיבותו הסוציולוגית של הספר - וזה גם מסביר את הצלחתו המסחרית - היא בעצם הופעתו: באדיו מיסד את ה"רק לא סרקוזי" כזהות פוליטית בעלת ממשות לגיטימית ואף חיונית להצלת הרפובליקה מול הפשיזם המתהווה. 

הביקורת מימין על תופעת ה"רק לא סרקוזי" התמקדה לא רק בהשוואות המקוממות בין סרקוזי, מנהיגה הנבחר של תנועה פוליטית לגיטימית למשטרים דכאניים, אלא באובססיה השמאלו־אינטלקטואלית כלפיו. המשפטן סטפן ריאל הסביר ש"שגם אנשים נבונים ביותר לא מסוגלים לשלוט בעצמם כשמישהו מבטא את השם 'סרקוזי', המעורר דחף בלתי נשלט לקלל".

כוונתו היתה לתגובות הכעס והתיעוב שסרקוזי מצליח לחלץ מקבוצות אליטה בעולם התרבות, המחקר, התקשורת והמשפט, שלדעת רבים, אינן קשורות רק למשנתו הפוליטית של סרקוזי - אלא בעיקר להיותו פולש זר בצמרת הפוליטית. בן למהגר, שעלה לגדולה מבלי לעבור בבתי הגידול המזוהים עם האליטות הצרפתיות, וחמור מכך: מנהיג שההון הפוליטי שלו מושתת רובו ככולו על תמיכת ההמונים. במילים אחרות, ה"רק לא סרקוזי" היה במידה רבה סוציולוגי, ולא אידיאולוגי. 

זה היה נכון, עד גבול מסוים. התנגדות האליטות לסרקוזי זכתה למענה בחברה האזרחית, שכבר חיכתה מוכנה עם הסלוגן "סרקו־פשו" (סרקוזי פשיסט), שהניפו סטודנטים ופועלים נגד סרקוזי עוד מימיו כשר האוצר וכשר הפנים. עם הפיכתו לנשיא, התאחדו זרמים מובילים בשמאל הצרפתי תחת המוטו "אנטי־סרקו", במעין תנועה פוליטית־תרבותית שחתרה לתרגם את השיח האינטלקטואלי נגד סרקוזי לסנטימנט עממי. זה נעשה באמצעות הפצה של חומרים הומוריסטיים, עלונים, תכנים ויראליים, שבכולם הוצג סרקוזי, באופן פרדוקסלי, דווקא כאויבה של ה"צרפתיות" המסורתית; צרפת של פעם. הדעות חלוקות לגבי מידת ההצלחה של התנועה, אבל עובדה היא שסרקוזי לא נבחר לכהונה נוספת בבחירות 2012. 

3 הדמיון לישראל כובש. כמו סרקוזי, גם נתניהו הוא במידה רבה שנוא נפשן של אליטות - אקדמיות, משפטיות ותקשורתיות; כמוהו, גם הוא מצליח לגרות סנטימנטים עזים, כמעט בלתי נשלטים, של תיעוב מופגן. כמו סרקוזי, גם נתניהו מוצג כאיום על הדמוקרטיה, "הקיסר מקיסריה", פופוליסט חסר מעצורים המושך לכיוון של שלטון סמכותני־טוטליטרי; וכמו ה"רק לא סרקוזי", גם ה"רק לא ביבי" מוצג כזהות פוליטית קוהרנטית ובעלת תוקף אידיאולוגי מוצק. 

אלא שבניגוד לצרפת, שם אינטלקטואלים הגדירו את ה"אנטי־סרקו" כאידיאולוגיה סדורה כבר בשלבים מוקדמים מאוד, בארץ רק כעת מתחילים לדבר על "רק לא ביבי" במונחים כאלה. חשוב מכך, בעוד בצרפת חלחל ה"אנטי־סרקו" בשיטתיות ממגדלי השן האקדמיים למרחבי שיח פופולריים, והצליח להסתמן בהדרגה כסנטימנט לא בהכרח אליטיסטי, ואולי אף עממי, בארץ נותרה ההתנגדות לנתניהו תופעה אליטיסטית במהותה.

אפילו עתה, אם בלחץ ההפגנות יקרה לשמאל הנס הגדול, וכמו גולדה מאיר ב־74' או מנחם בגין ב־83' יודיע נתניהו על פרישה, ירידתו מהבמה לא תיזקף לזכות תנועה עממית נגדו, אלא לתשלובת מוצלחת של לחצים מצד מוקדי הכוח בתקשורת ובמערכת המשפט, שקיץ של מחאה בהובלת "לשעברים" נתן לה את הדחיפה האחרונה. 

כל כך מהותי ה"רק לא ביבי" להגדרת העצמי של האליטה האינטלקטואלית בישראל, שהוא הפך זה מכבר לחלק ממבחני הסף לחוגיה. קבוצה רעננה של שמאל מזרחי פועלת בימים אלה בנחרצות להנכיח את קולה בשמאל האינטלקטואלי באמצעות הדגשה מופגנת של עוינותה לנתניהו. היא כעת מגבשת את זהותה ואת עילת הקיום שלה סביב ההצטרפות להפגנות בבלפור, ושואפת לקבל את הכרת האליטות דרך ניהול מתקפות על דמויות שעילית השמאל אוהבת לתעב, דוגמת אבישי בן חיים או גדי טאוב, שסומנו כ"ביביסטים", כלומר מנודים מהקהילה האינטלקטואלית. האחד כונה "אי־תונעי", והשני תואר כ"תקלה אינטלקטואלית". 

אבל ההבדל הגדול ביותר בין ה"רק לא סרקו" וה"רק לא ביבי" הוא ביחס לתומכיו של מושא השנאה. השמאל הצרפתי אמנם נרתע מאהדת ההמונים למנהיג, אבל לא פיתח סלידה כה עזה מהם, כפי שהשמאל הישראלי מבטא כלפי "הביביסטים", המתוארים כ"כת", "סמרטוטים" או "עילגים". זו, במידה רבה, בעייתו של השמאל האינטלקטואלי בישראל, ומקור כישלונו: הוא הפך את ה"רק לא ביבי" לרכיב עד כדי כך מכונן בזהות שלו, שהוא נעשה לכלי ההבחנה האפקטיבי ביותר בינו לבין "העם". תיעובו לנתניהו הוא בסופו של דבר ביטוי פוליטי לניכורו הגובר כלפי העממיות החדשה בישראל, ואם יורשה לי, כלפי הסולידריות הישראלית עצמה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו