כן להשתלבות, לא להפרדה

שפשפתי את עיניי ושטפתי את הפנים, ותוך כדי תהיתי האם אני חולמת או שזו המציאות, אולי יש טעות והכתבה הזו של דניאל רוט-אבנרי המדווחת על היוזמה להקמת יישוב מיוחד ליוצאי אתיופיה לא נכתבה. אך להפתעתי הרבה, גיליתי שזו המציאות של ישראל בשנת 2020.

שר השיכון והבינוי, יעקב ליצמן, והמנכ"ל שלו, יאיר פינס, בשיתוף עם סגן השר לביטחון הפנים, ח"כ גדי יברקן, בן קהילת יוצאי אתיופיה, יצאו בהצהרה "חגיגית", שבקרוב ייבנה יישוב חדש ליוצאי קהילת אתיופיה. 

אני שואלת: הייתכן? לפני 40 שנה עלינו לישראל במסע מפרך, כדי להיות חלק מן החברה הישראלית. אנו בני הקהילה האתיופית שואפים להשתייך ולוקחים חלק בלתי נפרד בבניית הארץ, בצבא, באקדמיה, בחינוך, בספורט ובכל תחום. 

הקמת יישוב המיועד לקהילה ספציפית מתוך כל המגוון הרחב של הקהילות בישראל, הוא צעד הנושא עמו סממנים גזעניים. הקביעה שביישוב יגור אדם על פי מוצאו או צבע עורו, הינה מעשה שלא יעשה. ואנו חוזרים אחורה ולא מתקדמים קדימה. המודל צריך להיות יישובים מעורבים: עולים חדשים וותיקים, חילונים ודתיים, יהודים וערבים. יותר שילוב, והרבה פחות הפרדה בין כל חלקי החברה.

לפני למעלה מ-70 שנה, כאשר קמה המדינה שחלמנו עליה במשך 2,000 שנה ומתוך רצון ליישב אותה, הוחלט בצורה שגויה לנתב את העולים לפי מוצאם לאותו ישוב, וכך קמו יישובים וערים ממוצא כזה או אחר, מה שיצר בידול גיאוגרפי והקשה על השתלבות בחברה הישראלית המגוונת.  לצערנו אנו רואים עד היום שבפריפריות חיה אוכלוסייה מקהילה זו או אחרת, בסגרגציה, והחברה הישראלית הכללית מתקשה לקבלם. 

במקום לטפל בשכונות ובערים שבהם גרים רוב בני הקהילה האתיופית שבתיהם לא מטופחים, רעועים ושבורים, עם תשתיות לקויות, בתנאים לא תנאים, משרד השיכון מעדיף לבזבז כספים ולבנות יישוב חדש. במקום להשקיע ולחזק את האנשים שהמצב הסוציו-אקונומי שלהם נמוך, מעדיפים להשקיע במקומות הלא נכונים.

שנים שהחברה הישראלית בכלל ובני הקהילה בפרט, נלחמים ובצדק על כך שהקהילה האתיופית צריכה לגור, להתערות, ולהיבנות בתוך החברה הישראלית ולא בנפרד ממנה. 

רעיון ההקמה של יישוב כזה צריך להידחות על הסף. יש להישמר בחרדת קודש מפני אמירות ומעשים שתוצאותיהם יסבו יותר נזק מתועלת. אנו צריכים להתמודד עם שאלת הגזענות מהבית, להירתם לפתרון הבעיות ולגייס גם אחריות ויוזמה בתוך הקהילה – אבל לא דרך התכנסות פנימה והיבדלות, אלא דרך השתלבות בכל מקום בארץ, מהצפון ועד הדרום. זה מה שחלמנו עליו בדרכנו לישראל.

 מיכל אברה סמואל היא מנכ"לית עמותת פידל - קהילה מובילה דרך, העוסקת בחינוך ושילוב חינוכי חברתי של יוצאי אתיופיה