בניהול משבר, קצת ענווה לא תזיק

במשברים כאוטיים צריכה המערכת להכיר במגבלותיה • ראוי לשוב אל האמת הפשוטה שביקשו חז"ל ללמד באגדות החורבן: מצבים עלולים לצאת משליטה, ולא הכל באמת נתון בידי האדם

חז"ל, שקבעו את דפוסי האבל לתשעה באב, הצליחו בעיצוב זיכרון החורבן לאלפי שנים. אולם באגדות החורבן, ביקשו חכמי התלמוד להציע לדורות הבאים משהו נוסף. מלבד קיבוע הזיכרון ההיסטורי למורשת לאומית, ביקשו לצבוע את לקחי החורבן כמסגרת תפיסתית, כמצפן להתנהלות הפרט והציבור במצבי חירום. מדובר בהצעה לתיאוריה תלמודית על מצבם של האדם, החברה והמדינה, בתהפוכות המציאות הבלתי צפויות. 

כמו חורבן ירושלים - אירוע קטן יכול לחולל הידרדרות גדולה. מחטאים את הכותל נגד נגיף הקורונה // צילום: אי.פי.אי

אגדות החורבן נפתחות באמירה הכללית "אמר ר' יוחנן, מהו שנאמר: אשרי אדם מפחד תמיד..." (מסכת גיטין). במילות פתיחה אלה הציע רבי יוחנן נקודת מבט מפרשת למשמעות האגדות. מבלי להיכנס לפרטיהן, הרעיון המהותי מתמצה באגדת קמצא ובר קמצא. האגדה מספרת כיצד חרבה ירושלים בגלל טעות בהזמנה למסיבה, שגרמה לאדם בלתי רצוי להגיע. המארח התעקש, והאורח גורש בבושת פנים. מתבקש לשאול איך בגלל אירוע השפלה אחד חרבה ירושלים. 

אלא שזה בדיוק מה שביקשו חכמי התלמוד ללמד - עד כמה אירועים קטנים, שוליים לכאורה, זוטות של יום־יום, שלא היו מתחילים להיחשב בידי מומחים כמוקד משמעותי להערכת מצב אסטרטגית, בהתהוות בלתי צפויה, יכולים לחולל אירוע מידרדר שיוצא משליטה. 

מנקודת מבט זו, כל שלוש האגדות מתכנסות יחד למשל על מצבם של אדם וחברה הנקלעים במפתיע לאובדן שליטה לנוכח מצבי חירום שביסוד התהוותם היו לגמרי בלתי צפויים. 

אל תחפשו היגיון הנדסי

גל הטלטלה במזרח התיכון, שכונה בראשיתו "האביב הערבי", יכול לעזור להבנת המבט האסטרטגי שביקשו חז"ל להציע באגדות החורבן. בדצמבר 2010, בעיירה קטנה ולא ידועה בדרום תוניסיה, הצית מוחמד בועזיזי את עצמו למוות אחרי שהמשטרה הרסה את דוכן הירקות הבלתי חוקי שממנו התפרנס.

בועזיזי היה צעיר אקדמאי בן 26, מובטל, רעב ומיואש, כמו מיליונים רבים במרחב הערבי הענק. חבריו הפיצו את תמונתו ואת סיפורו בפייסבוק, וכך התחילה טלטלה אזורית נמשכת. 

ניתן לשער כי רבי יוחנן היה בוודאי מסכים לצרף את סיפור בועזיזי לסדרת אגדות החורבן. בכריכת הסיפורים יחד, קל יותר להסביר כיצד האירועים הגדולים יכולים להתחיל בעניין שולי, שלפתע מידרדר ומוביל לאסון.

הבעיה באירועים שוליים שכאלה היא שעל פי רוב, הם באמת היו יכולים להישאר שוליים ורק צירוף מקרים חד־פעמי בטבעו ולגמרי אקראי, הפך אותם למחוללי טלטלה סוחפת. 

ואמנם, חד־פעמיות ואקראיות הן בדיוק מה שמפריע למומחים לממש את מומחיותם. אם מוכנים להכיר כי במקרים אסוניים חד־פעמיים בטבעם אין בידי המומחים כושר הניבוי הנדרש, עולה בצדק השאלה במה ובמי יבטח אזרח המדינה המודרנית, נוכח אקראיות הגורל. 

ובכל זאת, ביסוד הבטחת המדינה ליציבות, לשגשוג ולביטחון, מונחת אמונה משותפת לאזרחים ולהנהגת המדינה, בישועה הטמונה בתבונה ובמדע. זו ההנחה הפשוטה כי לכל בעיה ממשית חייב להימצא פתרון. אולי לפי שעה איננו יודעים אותו כי לא פנינו למומחה המתאים, או שעדיין לא נמצא המומחה המתאים, אולי עוד לא נפרצה הדרך לגילוי הדרוש, אבל במאמץ נכון יימצאו גם המומחה וגם הפתרון. על הבסיס הזה הובל השיח הציבורי בשבועות האחרונים בציפייה לפרויקטור - המושיע לניהול משבר הקורונה. 

אלא שלנוכח היקפו הגלובלי של משבר הקורונה, במלוא ממדיו הכלכליים והחברתיים, ראוי לשוב בענווה אל האמת הפשוטה שביקשו חז"ל ללמד באגדות החורבן: מצבים עלולים לצאת משליטה, ולא הכל באמת נתון בידי אדם. זו איננה רק אמירה תיאולוגית. כשמנהיגי המדינה והאזרחים יביאו בחשבון את מלוא מורכבות המציאות - יכירו שבכל הקשור לתופעות חברתיות וכלכליות גלובליות, לא הכל נתון בשליטתם - אולי אז יביטו על ההתרחשות קצת אחרת. תודעת הניווט אל הבלתי נודע, תהפוך אז לנקודת המוצא בתיאום הציפיות בין המנהיג לאזרחים. 

באופן המעשי, לנוכח היקף המשבר, ראש הממשלה היה צריך לדבר גלויות אל העם לתיאום ציפיות הדדי. להסביר בענווה שלא מדובר במשבר טכני, דוגמת תאונת רכבות. במשבר טכני יש לטפל בהיגיון הנדסי. מרגע שהתרחשה התאונה, הטיפול בה יכול וצריך להיות תחת שליטה מלאה של מומחים. משבר הקורונה, לעומת זאת, רחוק מלהיות אירוע ניהולי טכני. כמובן יש בו גם ממדים טכניים, למשל מערך הבדיקות ומכשירי ההנשמה, אבל במכלול הרחב, במלוא ממדיו, הוא אירוע כאוטי. 

סוד ההסתגלות היצירתית

בתיאום ציפיות מחודש, המדינה כמערכת שלטונית צריכה לוותר במצב הזה על הדימוי שלה כצור מבטחו של האזרח. היא כמובן אינה רשאית להתנער מאחריותה בכל הנתון ליכולותיה, אבל היא צריכה להכיר במגבלותיה ובתלותה במאמצי האזרחים. האזרח מצידו, חייב לוותר על אשליית ההבטחה הטמונה בציפייה שיש שם למעלה במוסדות המדינה מי שידאג לחלץ אותו מן המשבר. מן המקום הזה תצא קריאה לתודעת אחריות משותפת, בהבנת האזרחים את חלקם ואת אחריותם בהסתגלות יצירתית למציאות החדשה. 

הצלת הצבא הבריטי מדנקרק  בסוף מאי 1940, מתוך משבר אסטרטגי, יכולה להדגים מענה הסתגלותי בשיתוף האזרחים.  בקריאת החירום  של צ'רצ'יל לאלפי סירות אזרחיות ומתנדבים אזרחים לחלץ את הצבא מן המצור הגרמני, נוצר מענה יעיל שכולו אלתור. סוד ההסתגלות היצירתית שהתגלה שם נבע מתרבותו המקומית הייחודית של העם הבריטי. 

ניסיונו הקודם של צ'רצ'יל כשר הימייה הבריטי והיכרותו עם התרבות הימאית של האזרחים הבריטים, היו תנאי קריטי להיווצרות הרעיון. כאן מתעוררת השאלה הגדולה לדפוסי הניהול של מנהיגי המדינה, עד כמה הם קשובים - במיוחד במצבי חירום - לדפוס התרבותי ולצרכים הייחודיים של האומה שאותה הם משרתים. 

במיקוד להקשר הישראלי, על רקע אגדות החורבן שמלמדות איך המציאות מתנהלת לעיתים על סף הכאוס, מעניין מה היה אומר רבי יוחנן על משבר ההנהגה המתרחש בעת הזו. את אגדת קמצא ובר קמצא סיכם התלמוד באמירה: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילס (שהיה ראש הסנהדרין) החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו".  

התלמוד מאשים את ראש הסנהדרין באחריות אישית לחורבן בכך שברגע גורלי נמנע מהכרעה. בלי להיכנס לפרטי הדילמה, טענת התלמוד כלפיו מתמצה בציפייה ממנהיג, במיוחד בעת חירום, להעז להחליט ולפעול, גם אם יטעה, העיקר שלא יימלט מכורח החובה להחליט. מתוך עומק תודעת "אשרי אדם מפחד תמיד", בהבנת מצבי חירום, באו ללמד על חובת ההנהגה להחליט ולהנהיג.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו