ישראל, למיטב ידיעתי, היא המדינה היחידה בעולם שבה הסכנה לדמוקרטיה מגיעה מכיוון פקידים ממונים במערכות אכיפת החוק, בתי המשפט ומשרדי הממשלה.
הנבחרים אינם מסכנים את הדמוקרטיה, הם המעוז האמיתי מפני עיוות רצון האזרחים, רצון שקיבל ביטוי בבחירות חופשיות.
בימי שלטון מפא"י שררה הרמוניה בין הפקידים לנבחרים. הפקידים ברובם הגדול החזיקו בפנקס אדום, מונו באמצעות מנגנוני המפלגה וזיהו במדויק את טובת המדינה עם טובת המפלגה.
באותה עת גם שופטי בית המשפט העליון נקטו בקו שמשמעותו עליונות השלטון הנבחר וסיוע לו בקידום חזון שיבת ציון בחסות הסוציאליזם הבן-גוריוני. מעט מאוד פסקי דין באותן שנים העדיפו את זכויות הפרט על פני החלטות שלטוניות. ישנם ארבעה פסקי דין ששופטים אקטיביסטים נתלים בהם בטיעון סרק, כאילו האקטיביזם השיפוטי התקיים כבר בשנות ה-50 של המאה שעברה. בעליית הליכוד לשלטון, הפקידות הממשלתית סברה שחגיגת הפנקס האדום תסתיים ואת מקומה יתפסו חדשים נושאי חד־נס כחול לבן. חיש מהר התברר לפקידות כי הליכוד לא מתכוון להשלים את מהלך חילופי השלטון. הפקידות, נציגת האליטות היישוביות בשירות המדינה, הכלכלה, האקדמיה, המשפט והתקשורת, המשיכה לשלוט ללא עוררין.
באמצע שנות ה-90 של המאה שעברה, שופטים בכירים בבית המשפט העליון נטלו לעצמם את החופש להתייחס לח"כים, ככאלה שלא מסוגלים לתת ביטוי בחקיקה, לתכליות שאותן רצו להגשים באמצעות החוקים. בעיני השופטים, הם לא יכולים להיות יותר חכמים מהציבור שבחר בהם.
ביהמ"ש התרחק מנוסח החוק
התוצאה: בית המשפט התרחק מנוסח החוק, וקבע בעצמו את הנורמות שאמורות היו לקבל ביטוי בחוק. בסוגיות חשובות בית המשפט פרס חוקים באופן שונה לגמרי ממה שהתכוונו אליו המחוקקים.
חוקי הכנסת הפכו להיות פלטפורמה שעליה השופטים מקדמים את האג'נדות שלהם.בשיטה דומה הלך בית המשפט גם מול שרים. בית המשפט החליט ביוזמתו שכל החלטה מיניסטריאלית צריכה להיות מידתית וסבירה. דא עקא שהשופטים הם שקובעים, מה סביר ומה מידתי.
בית המשפט ונציגיו בייעוץ המשפטי לממשלה עברו לנהל את המדינה ביד רמה ובזרוע נטויה, כולל באמצעות הפעלת יחידות משטרה.
ישראל הדמוקרטית הפכה להיות אוליגרכיה פקידותית. הפקידים דחקו הצידה את הנבחרים, במיוחד פקידים שהם גם פוליטיקאים בעלי אג'נדות. הנזק שנגרם משליטת הממונים גדול, כולל אובדן אמון הציבור במערכות אכיפת החוק והפקידות הממשלתית. פקידים בכירים ככל שיהיו, אם מדיניות השרים לא נראית להם, טוב שיפרשו מרצונם. שופטים בעלי אג'נדות יתכבדו ויעמידו אותם לבחירות ונראה כמה הם מייצגים. אנשי אקדמיה ימניים יפסיקו להנמיך קומה ואזרחים לא אמורים מכספם לממן תקשורת עוינת.
התקווה: סנונית מבשרת תיקון
אינני בקי בפרטים, מכל מקום תקוותי שהתפטרות שאול מרידור תהיה סנונית שמבשרת את התיקון המיוחל: השרים לשלוט, הפקידים להתווכח ולנסות לשכנע, ואם אינם מוכנים לבצע את מדיניות השרים, שיפרשו.
יש לקוות שבעקבות חיזוק הדמוקרטיה, גם מפלגות פוליטיות שרוממות הדמוקרטיה בגרונם יפנימו, ש"אין עתיד" בלי הליכים דמוקרטיים פנים מפלגתיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו