בהצבעה טלפונית, ללא כל דיון מסודר ובשעה שהראש שלהם נמצא במקום בו הדשא מעט ירוק יותר, החליטו שרי הממשלה להקדים את סגירת מערכת החינוך ביום אחד, ובכך חרצו את דינם של כל ההורים בישראל ליום אחד נוסף של סגר.
יום אחד אולי לא נשמע נורא במיוחד, אבל הדרך בה זה נעשה (אולי "דרך" זו מילה מעט חזקה מדי בהקשר הזה) גרמה לנו, ההורים, למפח נפש, ואף יותר מכך – לילדינו. בני בן הארבע בחר כבר היום את הבגדים שלו לחגיגת ראש השנה בגן. הוא עוד לא יודע עד כמה המסיבות האלה מבאסות, אז הוא באמת חיכה לזה. למה לקחת לו את זה, בגלל גרפים שאף אחד לא יודע לקרוא? כדי שבוועדת החקירה המסתמנת תוכלו לטעון שנקטתם במשנה זהירות?
בסדר, אני כבר יודע איך אפצה את ילדיי על עוגמת הנפש הזו. אני אקח אותם לקניון ולג'ימבורי, כי עוד מעט יהיה סגר ואז לא אוכל לעשות את זה. בנוגע להדבקה אפשרית, אני לא מודאג. הרי הקדמת סגירת מערכת החינוך ביום אחד אמורה להכניע סופית את הנגיף, לא? אני בטוח שעוד הורים רבים יעשו כמוני – לא שיש להם הרבה ברירות – ובכך ידגימו עד כמה החלטת הממשלה מנותקת מהמציאות בשטח.
אגב, מחר כידוע הוא לא יום סגר רשמי, ולכן כל אחד מאיתנו שיישאר עם הילדים יצטרך לעשות את זה שוב מכיסו (את ימי החופש שלנו בזבזנו כבר בסגר הקודם). אבל אני עדיין לא דואג, כי בקצב התנהלות העניינים אולי מחר יודיעו לנו שההחלטה שוב התהפכה, ואולי בכלל יודיעו לנו שכל הלימודים מתחילת השנה מבוטלים רטרואקטיבית, לאור הנתונים המדאיגים על תחלואה מוגברת בשבועיים האחרונים. בשלב הזה כבר אי אפשר לפסול שום דבר.
ומה יהיה בהמשך? אני יכול להסתכל רק פנימה, אל תוך ביתי. אנחנו נשרוד עוד סגר. הילד שבגן יתרגל למציאות של לחיות בין ארבע קירות, בדיוק כמו שהתרגל בסגר הקודם. הילדה, שרק עלתה לכיתה א', תאבד קצת מההתלהבות שאפיינה את השבועיים הראשונים שלה בבית ספר, אבל גם היא מהר מאוד תחזור למציאות שהייתה לה עד לתחילת החודש. גם אנחנו נשרוד, וככל הנראה לא נהיה מהישראלים הרבים שישקעו בדיכאון ובחולי בעקבות הסגר, אבל אף אחד לא ייצא מהדבר הזה בלי לשלם מחיר מסוים.
החשש האמיתי שלי הוא שהפייק-סגר הזה (בהצלחה לשוטרים בניסיונות התשאול שלהם מול אזרחים ברחוב) לא יפתור דבר, ורק יאריך את הזמן שבו הילדים שלנו יהיו מחוץ למסגרות. כשהם יחזרו, שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר. עוד לא סיימנו לאסוף את השברים של הסגר הקודם, וכבר נוספים אליו חדשים. וזה לא עניין של קפסולה כזו או אחרת או של לנעול את המסגרות יום לפני או אחרי, זו תחושה שעתיד הילדים שלנו הוא אולי לא הדבר הכי חשוב עבור מקבלי ההחלטות. דבר כזה יכול לגרום לאיבוד האמון של הפרט במערכת, ולזה אף פעם לא יימצא חיסון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו