מאמרו האחרון של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" היכה גלים ברשתות והפך לאייטם בחדשות ערוץ 12, ולא בכדי: הנה אחד מנציגיה הבולטים והמוערכים של הציונות הדתית, מציע לנתניהו לפרוש מהמפה הפוליטית תמורת סגירת ההליך הפלילי.
הצעות מהסוג הזה כבר נשמעו כאן קודם, אם כי מהצד השמאלי של המפה. החידוש אצל ליבסקינד הוא הכתובת: גם הימין־שמימין־לימין קורא לנתניהו לפרוש, הגוש נסדק, והקירות סוגרים על האיש מבלפור, כביכול.
אני כותבת "כביכול" כיוון שהתמונה מורכבת, או לכל הפחות מורכבת יותר מהאופן שבו היא מוסגרה בערוץ 12, שעט על השלל. אבל לפני שאבחן את "הסדק" שנפער בגוש הימין, יש להידרש להצעה עצמה, שנגועה עד השורש בהפקרות מוסרית. הרי אם ראש ממשלה של מדינה כלשהי אכן נגוע בשוחד, מרמה והפרת אמונים - הוא חייב לשלם על כך את מלוא המחיר הפלילי כאחרון האזרחים, יחס מפלה בהקשר הזה אינו מתקבל על הדעת. ואם הוא לא אשם, אז ההצעה הזאת היא בבחינת גזל כפול: אדם חף מפשע ייאלץ להסתובב עם אות קין עד יומו האחרון ואף לעזוב את תפקידו כראש ממשלה בגלל הפללה מכוונת.
מאיזה צד שלא מסתכלים על המשוואה הזאת, מדובר בהצעה שאינה מתקבלת על הדעת, הנוגדת את כל יסודות הצדק הטבעי. אך חמור מכך, מדובר בהצעה העומדת בסתירה עמוקה לאינטרס העליון של הימין כולו: ניקיון במערכת אכיפת החוק. איך אפשר לזעוק נגד עוולות הפרקליטות והעליון, ובאותה נשימה לקבל מרצון את הפועל היוצא של העוולות האלה? יד אחת זועקת לתיקון, בעוד היד השנייה מחזקת את פועלם של עושי העוול? ליבסקינד עצמו הפליא בחשיפת התנהלותה הבעייתית של נשיאת העליון, אי אפשר לייחס לו את הנחת הבורות או התמימות. הוא יודע טוב מכולנו מאיזה בשר מפוקפק עשויה הנקניקייה, אז מדוע הוא מפציר בכולנו לאכול אותה?
כמו לאחרים בימין־שמימין־לימין, גם ליבסקינד משוכנע שנתניהו אינו ימין אמיתי, טענה המספקת הצצה למציצים דרך חור המנעול. ספירה דקדקנית של הקרוואנים שהתווספו להתנחלות במגרון תוך התעלמות מוחלטת מכל הנסיגות, הפינויים, או קורבנות השלום שנמנעו מול הלחץ הבינלאומי ותנועות החרם (זוכרים?). מצד אחד מודים בהישגיו המדיניים של נתניהו, מצד שני מתקשים לקשר בינם לבין העובדה שמפעל ההתנחלויות לא נפגע, ושפרדיגמת "שטחים תמורת שלום" נקברה סופית על ידי האיש שאותו הוא רוצה להוציא מבלפור.
המאמר של ליבסקינד מייצג הלך רוח מסוים בקרב מובילי דעה בימין, ומבלי להכליל יותר מדי - בעיקר בציונות הדתית. הלך רוח שמאמץ דווקא ברגעי מפתח - כשהשמן מתחיל לצוף וכשהספקות הבריאים מחלחלים לציבור - את נרטיב השמאל על נתניהו כמקור לחולי חברתי, שסילוקו יביא לריפוי החברה. האמנם הגיע סופסוף "הקרע המיוחל" שלו ציפה השמאל? אם לבחון את תוצאות סבבי הבחירות האחרונים, הרי שהציונות הדתית נוטה יותר ויותר למצוא את מקומה הטבעי דווקא בליכוד. ואולי זה המקור למצמוץ.
