החלטת החברה החרדית לא לציית לתקנות הקורונה היא מפץ חברתי היסטורי • כדי להשתקם ממנו, על המדינה לחדול מבלוף "תוכניות השילוב" ולחזק את השדרה המרכזית בישראל
נדמה שרבים לא מבינים את גודל האירוע. אנחנו בעיצומה של רעידת אדמה ביחסי החברה החרדית ויתר החברה הישראלית. מדובר בסיפור ענק: החברה החרדית - כחברה! - החליטה שלא תציית להגבלות הקורונה.
הציבור החרדי קיבל החלטה "בשיטה ובפרהסיה", כמאמר הרב שך. משתתפים בהלוויית האדמו"ר מפיטסבורג, השבוע באשדוד // צילום: לירון מולדובן
הימים הנוראים וחג הסוכות תשפ"א עשויים להיכנס להיסטוריה כרגע שבו התנפץ בלוף ההשתלבות החרדית בחברה הישראלית. אם מעצבי המדיניות במדינה לא ימשיכו להוליך שולל את עצמם ואת הציבור, יתברר במהרה שמה שמתרחש בימים אלו הוא אירוע פרידה מאשליה אהובה.
לא רק שאין ולא יהיה גיוס חרדים אמיתי לצה"ל; ולא רק שאין ולא יהיו לימודי ליבה אמיתיים במוסדות החינוך החרדיים; אלא אפילו משהו קטן וטריוויאלי לא יתקיים: אין ולא יהיה ציות אמיתי של החרדים להנחיות הקורונה.
"בלי הכללות. זה רק מיעוט. רוב החרדים מתנהגים אחרת". אכן, אסור להכפיף את כל החרדים תחת קורת גג אחת, אבל נכון הדבר גם מן הזווית ההפוכה: אל לנו להוליך שולל את עצמנו כאילו רק מיעוט מן המגזר החרדי לא מקבל את חוקי המדינה בעת המגיפה. שכן רק מיעוט מציית להם.
החרדים המתונים, המקרבים, המסבירנים החרדים הנפלאים שמנסים לתחזק את הקשר עם שאר החברה הישראלית (ואלה שכבר יצאו מן החברה החרדית מבלי להודות בכך) מכריזים כי "זה רק מיעוט". אבל הם חייבים לעכל כי הם עצמם המיעוט, ועליהם להפסיק להטעות את עצמם ואת החברה הישראלית כאילו הם מייצגים את הציבור החרדי. הנהגת הציבור החרדי אינה דומה להם.
בשטחי הערים מתקיימת מדיניות חרדית שלא לציית להנחיות משרד הבריאות התקפות על כלל החברה הישראלית. כן, זו כבר ממש מדיניות. בזרם המרכזי יש חסידויות גדולות, מיינסטרימיות לחלוטין, שלא מצייתות להוראות. אך גם בזרם הליטאי, הזהיר, ההתנהלות אינה לפי חוקי המדינה.
אי־ציות או מהומות
אחרי דיון ציבורי שלם, שדרש את איסור ההפגנות בבלפור כתנאי לאיסור התפילות בבתי הכנסת, מתברר שבפועל החברה החרדית החליטה לא לקבל את האיסור להתפלל בתוך בתי הכנסת. בניגוד לאיסור הרשמי, בכירי הרבנים הורו רק "להשתדל" לארגן מניינים באוויר הפתוח. ההוראה הזו גרמה לכך שרבים־רבים מתפללים בתוך בתי הכנסת, בחללים סגורים ומידבקים.
עוד קודם לכן, בערב ראש השנה, כשבתי הספר של ילדי ישראל נסגרו על בריח, מוסדות חינוך חרדיים רבים המשיכו לפעול.
כדאי להתכונן להתמודד עם מה שעתיד להתרחש במוצאי שמחת תורה. בעיני החרדים יש שתי אפשרויות פעולה. הראשונה היא מוצא שיאפשר למוסדות החינוך החרדיים לא לציית להוראות הכלליות האוסרות לפתוח את בתי הספר (כפי שהישיבות פעלו במתכונת מיוחדת כשכל התיכונים בארץ היו סגורים). האפשרות השנייה היא עימותים והפרות המוניות של הוראות הקורונה.
השבוע נשמעה בשיח הציבורי טענה חרדית שהיא רק חצי נכונה: המהומות החלו בגלל שהמשטרה נכנסה לשכונות החרדיות, ואם השוטרים היו נמנעים מכך - הסדר היה נשמר. אלא שהמשטרה לא נכנסה במטרה לחולל מהומות, אלא כדי לאכוף את הסגר המופר, למשל בתפילות בבתי הכנסת. החרדים, למעשה, אומרים: אַפשרו לנו שלא לציית להוראות הסגר, ותראו שהכל יהיה בסדר. נו, בוודאי.
המדיניות החרדית הזו, הנמנעת ממגבלות שהוטלו על כלל אזרחי המדינה, היא אירוע דרמטי בהרבה מאשר המדיניות שדוגלת שלא להתגייס לצבא. מדובר במפץ היסטורי שאמור להבהיר למעצבי המדיניות שכל חלומות ההשתלבות שפיתחנו היו באספמיה.
כשהרב שך ביצע חלוקה קטיגוריאלית של הסקטורים השונים בעם היהודי בעת החדשה - הוא קבע קריטריון. יש הבדל בין מעשים כלאחר יד, לבין מעשים "בשיטה ובפרהסיה". משבר הקורונה הבהיר כי הציבור החרדי קיבל החלטה "בשיטה ובפרהסיה". כציבור, לא כפרטים, הוא אינו מציית למגבלות הקורונה שכולם מחויבים בהן.
רק ש"ס מפגינה התנהגות אחרת, ולא בכדי. הבדל מרכזי בין התפיסה החרדית־אשכנזית, שאותה ייצג הרב שך, לבין התפיסה החרדית־ספרדית של הרב עובדיה יוסף, טמון ביחס לכלל ישראל. בדנ"א החרדי־אשכנזי המטרה הגדולה היא שמירה על הציבור החרדי, פך השמן הטהור. עדיף שהקבוצה החרדית תהיה קטנה ביותר, כל עוד תהיה טהורה ומושלמת. הדנ"א של משנת הרב עובדיה שונה באופן מהותי, ודוגל בשמירה בכל מחיר על קשר עם הציבור המסורתי, כדי לא לאבד אותו. עם זאת, קשה להאמין שגם אריה דרעי הממלכתי והאחראי יצליח להמשיך ולהחזיק את הציבור שלו מול הרוחות המנשבות מסביב.
מה עושים? משנים קונספציה
השיח הציבורי בישראל פועל באותה הונאה עצמית כמו בסוגיית הגיוס לצבא: מנפחים את מספר המצייתים לסגר, עוצמים עיניים לגבי המציאות, מתייחסים אל הש"סניקים כאילו הם מייצגים את החברה החרדית המרכזית, ולא מבינים שבהכללה אפשר לקבוע דווקא הפוך: החרדים לא מצייתים להוראות הסגר, כשם שהם לא מתגייסים לצבא.
מה עושים? מתייאשים מכל ניסיון כפייה על החרדים. זה הרי לא תמיד מוסרי, וגם אם כן - זה לא מועיל. לא רק שאי אפשר להכריח את החרדים להתגייס לשירות צבאי ולשמור על הגבולות, אי אפשר אפילו להכריח אותם לשמור על תקנות הקורונה.
השדרה המרכזית שמובילה את מדינת ישראל, המשפחות ששולחות את ילדיהן לשירות צבאי, צריכות להבין שגם במסע לחילוץ ישראל ממשבר הקורונה - הם אלו שיישאו בנטל האלונקה. החרדים לא יתגייסו לעזור גם במשימה הזו. הם עסוקים במשימת חילוץ הרואית משלהם: משימת השימור העצמי.
הלקח המעשי דורש שינוי קונספציה מוחלט. על המדינה למחוק את תוכניות שילוב החברה החרדית, שהרי מדובר בבדיחה. במקום להמשיך לנסות ולחנך את החרדים, צריך לנסות לחזק את החיילים. כי שם טמונה האפשרות המעשית לתיקון. על השולחן מונח "חוק הגיוס" של בני גנץ, שמשמעותו היא פטור מוחלט מגיוס לכל חרדי שרק ירצה בכך, תוך כדי המשך הונאת הציבור הרחב כאילו יש תהליך לגיוס חרדים.
יש להתנות את העברת החוק בהעלאה דרמטית ומהפכנית של התשלום החודשי לחיילים משרתים, כך שכל חייל וחיילת שהגיעו ממשפחות שמשרתות את העם - ייצא מצה"ל עם 200-300 אלף שקלים. מהלך שכזה גם יחזק את השדרה המרכזית הישראלית וגם יביא עימו בונוס: רבים מיוצאי החברה החרדית יתגייסו לצה"ל במסלולים רגילים, ויהפכו בעצמם לחלק מהשדרה המרכזית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו