מועמדותו של ג'ו ביידן לנשיאות ארה"ב חומקת מקרב הקצוות האידיאולוגי ששולט באומה, ואינו משקף את המציאות • הקרב הזה עוד בוא יבוא, והוא לא מבשר טובות לאמריקה, כמו גם לישראל
ביום שלישי, 3 במארס 2020, הקרב האידיאולוגי שמשסע וקורע את החברה האמריקנית נמנע במפתיע, וטוב שכך.באותו יום - "יום שלישי הגדול" בעגה הפוליטית האמריקנית - נערכו הבחירות המקדימות לנשיאות ארה"ב ב־14 מתוך 50 המדינות המרכיבות את הברית.
חילץ מועמדות מתוך הפסד מסתמן ולא משקף את הקיטוב הפוליטי האמיתי. ג'ו ביידן // צילום: אי.אף.פי
כמה ימים קודם לכן, עוד היה הסנאטור ברני סנדרס המועמד המוביל, לאחר ניצחונות מרשימים בניו המפשייר ובנבדה. כשבעימות רב־המשתתפים בין המועמדים הדמוקרטים שאל המנחה אם המועמד שיגיע לוועידת המפלגה עם הכי הרבה צירים צריך להיות מוכתר אוטומטית - גם אם לא הגיע לרוב מוחלט - כל המועמדים ענו בשלילה, פרט לסנדרס עצמו שהיה בטוח בהובלתו.
התמונה החלה להשתנות שלושה ימים לפני "סופר טיוזדיי". באותה שבת (כן, יש שם גם בחירות בשבת) סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן רשם ניצחון ענק בדרום קרוליינה, המיוחס בעיקר לזכותם של הבוחרים השחורים שלא קנו את מרכולתו הסוציאליסטית של הסנאטור מוורמונט. המכונה המשומנת של הממסד הדמוקרטי נכנס לפעולה, המועמדים המתונים פיט בוטיג'ג' ואיימי קלובושר פרשו "ספונטנית" מן המרוץ, אליזבת וורן הרדיקלית יותר התעקשה להמשיך, וביידן חילץ מועמדות לנשיאות ממלתעות הפסד מסתמן.
עמדותיו הקיצוניות של סנדרס והעוינות למדינת ישראל כמובן אינן מועדפות עלי. ההפך הוא הנכון. מבחינה זו פלטתי יחד עם רבים אנחת רווחה. אך כל מי שעוקב אחר השיח הפוליטי הנוכחי בחברה האמריקנית מבחין בנקל שהוא מתנהל רובו ככולו בין שני הקצוות האידיאולוגיים, כשמרכז המפה הפוליטית - "המיינסטרים" של פעם - פסיבי, משותק ומפגין בלבול וחוסר אונים. גם אם ג'ו ביידן נבחר כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בבחירות 2020, הרי שהעימות האידיאולוגי הבלתי נמנע - שבוא יבוא - הוא בין ימין נוסח טראמפ לבין שמאל נוסח סנדרס.
תהליך הרדיקליזציה של המערכת הפוליטית האמריקנית החל דווקא בצד ימין, במפלגה הרפובליקנית, ולכן, אולי, גם הבשיל שם קודם. מחוללו המקורי הוא קבוצת "מסיבת התה" אשר נוסדה לפני כעשור, בשנותיו הראשונות של ממשל אובאמה, וצברה תאוצה מהירה. אמנם "מסיבת התה" חדלה להתקיים כתנועה, אך אותותיה מורגשים היטב במפלגה. לא פחות מאשר בצעדי מדיניות (שהרי גירעונות הענק בתקציב רק גדלו וסנאטור מקיין המנוח מנע את ביטול חוק הבריאות של הנשיא אובאמה) זה בסגנון הפוליטי: התנועה הציתה את תחיית הפוליטיקה של זעם וחוסר אמון בממשל, והפיחה חיים חדשים בתשוקות הפופוליסטיות שממשיכות לאיים על יציבותן של שתי המפלגות הפוליטיות.
גם אם הרעיונות של מסיבת התה מתים, הגישה שלה חיה, בועטת ושלטת כמעט ללא עוררין במפלגה הרפובליקנית. מתנגדיה הלכו לעולמם (סנאטור ג'ון מקיין), פרשו (סנאטור ג'ף פלייק) או נותרו מבודדים (סנאטור מיט רומני).
מן העבר השני של המתרס הפוליטי, בקצה השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, ניצבים "הדמוקרטים הסוציאליסטים של אמריקה" (דס"א). זהו ארגון בן יותר מ־30 שנה, אך השפעתו המשמעותית על הפוליטיקה האמריקנית חדשה, פרי שלוש־ארבע השנים האחרונות. רק מרוצו הראשון של סנדרס לנשיאות ב־2016 הפיח רוח חיים ממשית בתנועה, שהפכה חלק מרכזי של "הבייס" האלקטורלי שלו. משם ועד לקפיצה במלוא הגוף לפוליטיקה הממוסדת - הדרך היתה קצרה, ויוכיחו ניצחונותיהן של אלכסנדרה אוקסיו־קורטז בניו יורק ושל רשידה טליב במישיגן.
המחנה הסוציאליסטי על מרכיביו השונים, הרדיקלי (דס"א) והמתון מעט יותר (סנדרס) - אינו שולט במפלגה הדמוקרטית; רחוק מכך, גם במובן הרעיוני וגם במובן הארגוני. אך כוחו הולך ומתעצם; השפעתו על הנבחרים המיינסטרימים גדלה, וכבר הגדיר יו"ר המפלגה תום פרז בכבודו ובעצמו את אוקסיו־קורטז: "העתיד של מפלגתנו".
עמדותיהם האנטי־ישראליות של חברי מחנה דס"א חייבות לעורר דאגה בקרבנו. הן נעות בין ביקורת ארסית דרך תמיכה בחרם ועד שלילת עצם קיומה של מדינה יהודית.
גם לעטות מסיכה זה פוליטי
מה טומנים בחובם ההקצנה הפוליטית והקיטוב בין המפלגות עבור ארה"ב? התחזית שלי פסימית. בעיניי, מה שהפך את אמריקה למשגשגת ומצליחה כל כך, מה שהפך את עצם המילה "אמריקה" לשם נרדף לגן עדן עלי אדמות, הוא בראש וראשונה העובדה ששמרנים־מתונים וליברלים־מתונים, רפובליקנים ודמוקרטים היוו את הרוב העצום של החברה האמריקנית ומייצגיה בוושינגטון. הם ידעו לשתף פעולה אלה עם אלה כדי לחזק ולהאדיר את מדינתם.
כל זה נעלם ואיננו: שיתוף פעולה פוליטי כפי שהיה קיים שנים ארוכות בין - למשל - ג'ו ליברמן הדמוקרטי לבין ג'ון מקיין הרפובליקני למען ארצם, נשמע היום דמיוני. כל אחד מהם היה מואשם במפלגתו שלו ב"בגידה".
התפתחות זו גם אינה מבשרת טובות למדינת ישראל. תמיכה דו־מפלגתית חיונית לישראל. וככל שהפוליטיקה האמריקנית מתקטבת - מספר המטרות הזוכות לתמיכה משתי המפלגות מצטמצם והולך. הפלות, חוקי החזקת נשק, ביטוח בריאות, מדיניות מיסוי, היחס לנאט"ו - כל אלה הפכו מזמן לנושאים במחלוקת מפלגתית.
גם הסיבות לשריפות היערות בקליפורניה הן כאלה: הדמוקרטים טוענים שזו ההתחממות הגלובלית והרפובליקנים מאשימים כשלי אנוש. ואם בכך לא היה די, הקורונה הביאה עלינו מחלוקת מפלגתית על עטיית מסיכה ואפילו על נושא קליני מובהק כמו יעילות ההידרוקסיכלורוקווין בריפוי מקורונה!
בנסיבות אלו שמירה על תמיכה דו־מפלגתית אמריקנית במדינת ישראל היא משימה מאתגרת, גם אם אנו עצמנו היינו עושים את כל הדרוש לכך, ולא תמיד זה המצב. אך איננו פטורים מהמאמץ.
אם דונלד טראמפ ייבחר לכהונה שנייה, איני צופה שינוי דרמטי במדיניותו כלפי ישראל. אמנם יש שיאמרו שכיוון שלא יזדקק עוד לבסיס הכוח האוונגליסטי, יש לצפות ליחס פחות חם, איני סבור כך. תמיכתו הנלהבת של הנשיא בנו, שהתבטאה בהעברת השגרירות לירושלים, הכרה בריבונותנו בגולן, פרישה מהסכם הגרעין וההכרה בלגיטימיות של ההתיישבות ביו"ש - הפכה לחלק מרכזי בליבת המורשת של טראמפ, ועליה ירצה לשמור.
אם ביידן ייבחר, עלינו לראות בכך הזדמנות ולא משבר: הזדמנות לשנות את הכיוון שבו נעים ב־12 השנים האחרונות יחסינו עם המפלגה הדמוקרטית. יהיו חילוקי דעות עם ממשל שכזה. העיקריים שבהם ייסובו סביב חזרה צפויה של ארה"ב להסכם הגרעין עם איראן. ספק אם נוכל למנוע זאת לחלוטין, אך נוכל להשפיע על הדרך שבה זה ייעשה: ללא תנאים, או במו"מ קשוח נוכח הנסיבות שהשתנו.
ולבסוף תפילה קטנה: הבחירות ייערכו ב־3 בנובמבר, אך ספק אם התוצאות ייוודעו מייד. יותר ממחצית הבוחרים שלחו הפעם את הצבעתם בדואר. הספירה תיערך ימים, ואף שבועות ארוכים. אם התוצאות תהיינה צמודות במדינות המפתח, יתגלה כר נרחב לשמועות ולהלהטת הרוחות משני הצדדים. גם כך עצביה של אמריקה מתוחים עד הקצה. מי ייתן שהעסק לא יגלוש לכאוס ולאלימות.
דני דיין כיהן עד לאחרונה כקונסול הכללי של ישראל בניו יורק
