דמיינו: ראשית הקיץ, ישראל מתחילה לצאת לאט אבל בטוח מסיוט הקורונה, החיסון כבר כאן, העסקים הקטנים מתאוששים, נתוני המאקרו מעודדים. אזרחי ישראל חוזרים אל בתי הקפה, אל אולמות האירועים, אל הקניונים, אל הרחובות. המילה התקהלות כבר לא מאיימת. אנחנו נושמים לרווחה, מנערים את הבגדים מאבק הטראומה ובוחנים את הנזקים: אחוזי התמותה הנמוכים יחסית לעולם המערבי, הכלכלה והאשראי שנותרו יציבים, מערכת הבריאות שלא קרסה, ישראל עברה את המגיפה הזאת טוב יותר מהרבה מאוד מדינות מתקדמות בעולם. באמצע יוני אנחנו יוצאים לבחירות ועם ישראל מעניק לליכוד בראשות נתניהו 40 מנדטים כאות אמון, ממשלת ימין יציבה יוצאת לארבע שנים נוספות.
זה התרחיש האמיתי ששופטי בג"ץ הציעו בשבוע שעבר לימין: מתנת ניצחון כמעט מובטח, עטופה בצלופן עם סרט אדום. והימין דחה את המתנה הזאת בהחלטתיות. כששופטי בג"ץ החליטו שיש להם את הזכות להתערב בחוק יסוד: הממשלה, ולבטל את התיקונים לממשלה החליפית, הם בעצם כיוונו לביטול של כל הסעיפים שכחול לבן הכניסה לחוק.
המשמעות המיידית ברורה: הליכוד בראשות נתניהו כבר לא כפוף "לנקודות יציאה", אין עוד צורך לשחק עם מועד התקציב ונתניהו שמעדיף בחירות בקיץ נטול קורונה על פני בחירות בחורף קשה של מגיפה וסגרים, היה מקבל את מבוקשו על מגש של כסף משפטי.
וראו זה פלא, הביביסטים, הבנטיסטים והבאפטיסטים, השופרות, מדקלמי דף המסרים וכל "העדר" הימני העיוור, דחה את המתנה הזאת על הסף. מדוע? מפני שהעיקרון חשוב מהפוזיציה, והעיקרון אומר "לא" מפורש להפיכה השיפוטית של בית המשפט העליון.
כמעט כל אנשי התקשורת המרכזיים והפוליטיקאים הרציניים המזוהים עם הימין תקפו את ההתערבות הבוטה של שופטי העליון; אף אחד מהם לא קרא "להעלים עין" מהחריגה הבוטה הזאת, רק הפעם, כי היא פועלת לטובת המחנה. תנמיכו את רעשי הרקע על "הרס הדמוקרטיה" של הפגנות השמאל. הימין הוכיח השבוע שהדמוקרטיה והשמירה על האיזונים חשובות לו הרבה יותר מרווח פוליטי על הרצפה. האקטיביזם השיפוטי הוא רע למדינה גם כשהוא טוב לימין. המדינה חשובה מהמחנה.
האם אפשר לומר את זה גם על אנשי התקשורת או הפוליטיקאים של השמאל? אני חושבת שלא. כבר חמש שנים שאנחנו עדים להפרת זכויות אדם איומה מצד מערכת אכיפת החוק בדרך להפללת ראש הממשלה. תרבות השקר של המשטרה, הדורסנות של הפרקליטות, תרגילים פסיכולוגיים, חדירה לפרטיות, הדלפות מגמתיות שלא פעם פגעו בזכות לפרטיות, כל הפרקטיקות האלה לא חלות רק בתיקו של ראש הממשלה - הן חלות גם על האזרח הפשוט.
והנה, דווקא השמאל החברתי, הדמוקרטי, שוחר הצדק, בחר לעצום עין מול הפרת הזכויות השיטתית הזו (ולפעמים אף להצדיק אותה), כי הפוזיציה חשובה יותר מסט הערכים, והשנאה לנתניהו מכוונת את המוסר.
בשנים האחרונות השמאל "האידיאליסטי" התגלה במערומיו האופורטוניסטיים. הימין התגלה בשבוע אחד ביושרתו הערכית.
