אל תיתנו לשוליים לנהל אותנו

באופן אירוני, הטור הזה עושה בדיוק את מה שהוא מתנגד לו. שבוע שלם טבענו בשיח דוחה ומגעיל של השוואות להיטלר ושל זעקות נגד משפחות שכולות; של גינויים, ואז גינוי למגנים שגינו יותר מדי וגינוי למגנים שגינו פחות מדי וגינוי לאלה שגינו את המגנים.

והאמת, זה כבר הרבה יותר משבוע. התרגלנו שבתקופות של קמפיין בחירות הטונים עולים. וכל ביטוי מוצלח או לא מוצלח של פוליטיקאי בכיר או של איש רוח תופס כותרות. הצ'חצ'חים, מנשקי הקמעות, האספסוף מהשוק ועדר הבהמות זכורים לנו היטב, כמו גם הערבים הנוהרים ואלה ששכחו מה זה להיות יהודים.

אבל למעשה, הקמפיין אינו של הימין כנגד השמאל או של החילונים נגד הדתיים. מדובר בקמפיין ארוך ומתמשך של התקשורת הישראלית נגדנו, נגד העם העברי היושב בציון. פעם אחר פעם מנסים לשכנע אותנו שאנחנו מכוערים. מטיסת השוקולד ועד לכיסאות הכתר המתעופפים. כמובן, כל דבר הופך לתופעה, בלי פרופורציה ובלי השוואות.

העיסוק הבלתי פרופורציונלי בשוליים הוא סיכון מקצועי של עיתונות. אדם נשך כלב זה תמיד יותר חדשותי מאשר כלב שנשך אדם. אבל גם כשיש אירועים חדשותיים מרגשים וחשובים, עדיין העיסוק האינסופי בקומץ מפגינים גסי רוח או בהתבטאות, דוחק את כל השאר. 

בשבוע שעבר התגלה חיסון לקורונה! כמעט שכחנו מרוב ג'יפה. למי זה נראה הגיוני שסדי בן שטרית, דמות שוליים עם פה מלוכלך, יקבל יותר מפי שישה אזכורים בחדשות מהמשלחת הרשמית שנחתה מבחריין בשבוע שעבר? למי זה נראה הגיוני שיוקדש נצח טלוויזיוני של פתיחת מהדורת חדשות למפגין שדיבר באופן גועלי למשפחה שכולה? זה מה שמעניין? זה מה שצריך להיות על סדר היום?

נראה שעבור יותר מדי אנשים שקובעים את סדר היום שלנו, לא מדובר בתקלה. מדובר בתוכנית שיטתית. כאילו קיימת איזושהי חובה קדושה לשכנע אותנו שהשוליים הקיצוניים ביותר של השיח הם פניה של החברה הישראלית.

והנה, כפי שכתבתי בהתחלה, גם הטור הזה יצטרף לרשימה הארוכה של תוצאות החיפוש בגוגל של "סדי בן שטרית". אז שוב הצליח להם, לשוליים. הלכלוך עובד. אבל אם תעזרו לי, זה אולי יפסיק לעבוד. זה אולי יהיה האזכור האחרון שלו.

אני סבור שמרכז הכובד של החברה הישראלית אינו מעוניין בכך, אבל נגרר לכך. מייד אחרי כל סרטון דוחה שמופץ ברשתות, מתחיל לתקתק שעון העצר של הגינויים. מתי יתייחס לכך נשיא המדינה? למה נתניהו שותק? האם יאיר לפיד כבר גינה? באיזה ווליום? 

והפתרון הוא פשוט. להתעלם. לשבור את הכלים ולא לשחק. לא לגנות ולהזדעזע, פשוט להתעלם. אם קשה להתעלם, אפשר גם להגיד "אני מסרב לתת לשוליים להכתיב את סדר היום הציבורי במדינה. אשמח להתראיין על הדברים החשובים שמתרחשים במדינה. אסור שהשוליים והקצוות יכתיבו לנו במה נעסוק ועל מה נחשוב". 

ואולי כשנפסיק לברוח אל השוליים הסנסציוניים, נגלה שאפשר לנהל דיונים רציניים, לשאול שאלות קשות, ומי יודע, אולי יום אחד גם לקבל תשובות.