שני בני דודים גדלו באותה משפחה. האחד בחר בדרך הקשה ועבר בהצטיינות את כל מבחני ההצלחה עד לתפקידו היום כשר לביטחון הפנים. השני פיצח את הדרך הקלה: לקלל את נתניהו בקול רם תחת כל מיקרופון רענן.
סדי בן שטרית, בן דודו של אמיר אוחנה, הוא דוגמה מובהקת לסיפור הישראלי הכי עצוב שמסתובב כאן. אם אתה מזרחי מהפריפריה שמשתוקק להצטרף למשמרות השנאה האליטיסטיות, דקלם את המסרים שלנו חזק יותר, קולני יותר, בוטה יותר ורע יותר. לבן שטרית אולי הציעו כיסא במועדון המקובלים, אבל הוא נמצא שם רק על תנאי: ברגע שיפסיק לדקלם את דף המסרים, הוא יועף בבעיטה בחזרה אל האנונימיות הפריפריאלית.
משהו מעין זה תקף גם לגבי אופירה אסייג, שמזיעה מרוב מאמץ מייסר כדי לטנף ככל האפשר על ביבי/שרה/יאיר בפריים טיים שהקצו לה. ביום שבו אסייג תפסיק להכריז בכל חמש דקות שנתניהו הוא "אפס", תחלוף תהילת העולם שלה. היא יודעת את זה.
הם דומים, סדי ואסייג. שניהם מדברים בשפת השמאל הבלפוריסטי, אבל לא שולטים במבטא. לא מנומקים או בקיאים במיוחד, אבל קולניים מספיק כדי לפצות על הרדידות. שניהם משכשכים במדמנת שנאה לא־להם כדי להביא את המנחה למולך שהכתיר אותם על תנאי, ושניהם מזיעים כדי להביא את הסחורה.
הדבר נכון לא רק לגבי אנשי ישראל השנייה המזרחית והפריפריאלית, אלא לגבי ישראל השנייה מהמגזר הדתי. גם חובשי הכיפות שרצו כרטיס למועדון הנכסף לוקים באותו סינדרום: אלשיך, מנדלבליט, ניצן - כולם מהמגזר, וכולם יצאו מגדרם באופן לא פרופורציונלי. תחת ידם של המומרים החברתיים האלה באו לעולם כתבי אישום תוך כדי מה שמסתמן כדריסה אכזרית של זכויות נאשמים ונחקרים במדינת חוק, מתרגילים פסיכולוגיים אכזריים ועד השחרות תמלילים.
התופעה הזאת אינה פוסחת גם על מומרי ישראל השנייה מהמגזר החרדי. נתי טוקר משמש השלוחה המבצעית של עיתון "דה מרקר" ורודף אישית אנשי תקשורת ימנים, וישראל פריי הפך לחרדי המחמד של רינה מצליח רק כי בטוויטר הוא משמש קהל מעודדות חקייני ומביך למדי של מתנגדי נתניהו.
מובן שישראל השנייה אינה מחויבת לתמוך בראש הממשלה בכל מצב וברור מאליו שיש גם מזרחים, דתיים וחרדים שאינם מזדהים עם הימין, עם המחנה הלאומי או עם תפיסות עולם שמרניות־מסורתיות, רק בגלל מוצאם או שיוכם המגזרי. אבל העניין הוא העוצמות והלהיטות. את המומרים שמצליחים לחדור מהפריפריה החברתית היישר אל לב המיינסטרים אפשר לזהות בקלות: הם נותנים עבודה, מביאים את הסחורה, ובמידה רבה יוצאים למשימות השתלחות בשנואי נפשה של האליטה בקנאות דתית, שאפילו אנשי האליטה הטבעיים לא מרשים לעצמם.
מיוסרים לנצח, האליטה משיתה עליהם חובת הוכחת נאמנות בלתי נגמרת. מאחורי הטוטאליות שלהם מסתתר סיפור עצוב ומצמרר על זרות, על צורך בהתקבלות ועל יחסי תלות וניצול אכזריים. היד שמנענעת את עריסת הכוח בישראל שייכת באופן מוחלט לשמאל הלבן והחילוני, והמומרים אוכלים מכף ידה ומחכים לליטוף.
