שמאל מחפש משמעות

בעיני רבים בימין, ה"סמול" הם הבוגדים בעם, שאוהבים ערבים יותר מיהודים ורחוקים מהמסורתיות של משפחה וקהילה • כדי שיחזור להיות חלק מההווה הישראלי, חייב המחנה לקדם סיפור מלא ובעל משמעות • וכדי לחזור למפה הפוליטית, נדרשת פעולה חדשה של הקמת מחנה פוליטי - כזה שמעולם לא היה קיים במדינה

ישראל תקועה במשבר הפוליטי העמוק בתולדותיה. במשך שנתיים אנחנו במערכת בחירות מתמשכת, הנובעת מהעיסוק בגורלו הפוליטי והמשפטי של אזרח אחד, ראש הממשלה בנימין נתניהו. המחאה הציבורית המתמשכת נגד מעורבתו בפרשיות שחיתות העומדות למשפט, מביאה גם לניסיונות להתארגנויות פוליטיות חדשות. לאחרונה, שוחחתי עם נציגה של אחת ההתארגנויות הללו. היא סיפרה על הפלטפורמה הדמוקרטית, ועל המחויבות הכללית לערכים של שוויון וצדק, ציינה שמות של מעורבים במפלגה. כששאלתי איך יצליחו לקדם אג'נדה פוליטית משותפת, ענתה שישוחחו ביניהם, וההקשבה האמיתית תפתור כל בעיה.

כלכלה שמאלית צריכה לעבוד בשביל שוויון הזדמנויות של ילדי ירוחם, רהט ומעלות. הפגנת שמאל // צילום: גדעון מרקוביץ

זה הזכיר לי מפלגה שהובילה עד לא מכבר את המחנה הפוליטי המכונה "מרכז־שמאל". יש שם אנשים שבאמת ובתמים זו תפיסת עולמם, ויש להם קבלות על זה. אני מכיר אישית ככאלה את מיכאל ביטון, תהלה פרידמן, חילי טרופר, עינב קאבלה, אסף זמיר ואחרים בכחול לבן. הם הצליחו לשכנע ציבור ישראלי גדול מאוד שזה מספיק.

זה לא עבד. יש חשיבות גדולה לחיבורים ולדיאלוג. הם לא מספיקים. הייתי ועודני חלק ממגמה בחברה האזרחית לקידום דיאלוג בין קבוצות. במסגרת הפדרציה היהודית של סן פרנסיסקו הקמתי את תוכנית "גוונים", שהפגישה מזרחים, ערבים, מתנחלים, דוברי רוסית, חרדים, קיבוצניקים, נשים וגברים, סטרייטים ולהט"בים. הכרנו לעומק את הנרטיבים, האתגרים והפחדים של הקהילות השונות. ההיכרות הזו היא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק.

כל עוד סיכויי החיים של ילדות מאופקים, מרהט, מעמנואל, מרמת השרון, ממזרח ירושלים, מרעננה ומטבריה שונים כל כך, הדיאלוג לא יספיק. כל עוד מיליוני פלשתינים חיים עם זכויות אדם ואזרח נחותות, ותחת שלטון צבאי, הדיאלוג יניב פירות מוגבלים. כל עוד מאות אלפי ישראלים לא יכולים להתחתן בישראל, וחסרי רכב פרטי ותחבורה ציבורית בשבת ובחג, הדיבורים עלולים להיות כמו חול.

כבוד האדם לפני הכל

גם בעידן הפייק ניוז יש משמעות לעמדות. גם בעידן פוסט־מודרני יש משמעות לאמת. יש חשיבות לחברה הישראלית בקיומו של "שמאל". כשאני נפגש עם ישיבות ומכינות דתיות, יש תסיסה והתנגדות כללית כשאני זורק את המילה הטעונה הזו לחלל החדר. שמאל, בעיניים שלהם, אלו הבוגדים בעם, שאוהבים ערבים יותר מיהודים, שונאים את היהדות, רחוקים מהצורות המסורתיות של משפחה וקהילה ועושים הכל רק כדי להפיל את נתניהו מהשלטון. מנקודת המוצא הזו נפתחת שיחה.

אני מסביר ששמאל הוא תפיסת עולם שלמה ומחוברת. הוא רואה את הקיום האנושי כחברתי. אנחנו זקוקים זה לזה ותלויים זה בזה. מעטים יכולים להגיע מהר ולבד, אבל הרוב יכולים להגיע רחוק מאוד בזכות הביחד. שמאל הוא תפיסת עולם של ערבות הדדית, של סולידריות האחד כלפי האחר.

מישהו הגיב? עוני בישראל // צילום: יהושע יוסף

שמאל הוא תפיסה כלכלית. הוא לא רוצה לבטל את היזמות והשוק החופשי. להפך. היא תומכת בעסקים קטנים וביוזמה עסקית. רואה בכלכלה כלי לרווחת האדם, ולא להפך. רואה במדינה אחראית לספק תשתיות ציבוריות נאותות ושוויוניות. כאשר ילד מרמת השרון בעל סיכוי של פי 50 לתעודת בגרות מצטיינת מילד בשדרות, באופקים או ברהט, זו בעיה קשה. כאשר תושבי הגליל והנגב חיים, בממוצע, חמש שנים פחות מתושבי המרכז, זו בעיה. היא לא תיפתר באמצעות "שוק חופשי", שנותן יתרון לבעלי קשרים והון, אלא רק באמצעות התערבות של המדינה.

שמאל הוא תפיסה המקדמת שלום. ממש כמו יעקב שהתכונן לפגישה עם אחיו בדורון, תפילה ומלחמה. השימוש בכוח הוא אופציה קיימת, אבל אופציה אחרונה. העולם איננו הפקר ויש חשיבות למוסר. לא רק מתוך רגישות ערכית כלפי ה"אחר", אלא גם בהבנה מה שימוש מופרז וממושך בכוח עושה לכולנו, ולצעירים שלנו בפרט. לזכור ש"על חרבך תחיה" היתה קללה לעשיו, ולא ברכה ליעקב.

שמאל הוא תפיסה של חופש אזרחי. הבנה שיש מקום לצורות חיים מגוונות. שלקהילה חרדית יש מקום, אבל לא על חשבון קהילות שמבקשות לחיות את חילוניותן. שהמדינה צריכה לספק פתרונות גם לקהילות להט"ביות, גם לנשים מדוכאות ומאוימות, גם לאנשים עם מוגבלויות.

השמאל לוקח ברצינות את כבוד האדם, שנברא בצלם, ואת זכויות האדם המשותפות לכולנו, ש"כל בני אדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. כולם חוננו בתבונה ובמצפון, לפיכך חובה עליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה", כפי שנכתב בהצהרת זכויות האדם, שאושרה במועצת האו"ם ב־1948. ממש כמו אברהם, אביר זכויות האדם הראשון, שהתקוטט עם אלוהים כנגד הרג חסר הבחנה בסדום ועמורה.

רסיסי מפלגות חלולות

השמאל הפוליטי בישראל נמצא במשבר העמוק בתולדותיו. אולי בגלל שאף פעם הוא לא באמת היה קיים. השמאל הישראלי ההיסטורי דחה ציבורים שלמים בחברה הישראלית. בעיקר מזרחים, ערבים וחרדים. הפתרונות הכלכליים, המדיניים והאזרחיים שלו יצרו מדינת רווחה למעטים מדי. השמאל הזה נפרד מהשלטון ב־1977, אבל לא הפסיק את תחושת "גנבו לנו את המדינה", עם געגוע ליפי הבלורית והתואר.

השמאל חזר לשלטון בשנות התשעים, עם הצעה חזקה ומושכת לפתרון הסכסוך. הדגש על ביטחון והשותפות עם הרב עובדיה יוסף זצ"ל, עם לגיטימציה הלכתית ופוליטית, הולידו את אוסלו. "מחנה השלום" קבע את הטון עד לחזרה של נתניהו לשלטון ב־2009. אותו נתניהו נבחר ב־96' על בסיס ההבטחה "עושים שלום בטוח". גם אריאל שרון, שניצח את התקווה הרמטכ"לית, אהוד ברק, קבע "רק שרון יביא שלום". מחנה השלום העממי, שספג מכה אנושה באינתיפאדה השנייה, הפך להיות פלג בחברה האזרחית ובדיפלומטיה המערבית. הקונספט של שתי מדינות עוד מרכזי כמודל לפתרון הסכסוך, אבל לא מדובר במוקד משיכה ציבורי ופוליטי משמעותי. הסטטוס קוו שיצר נתניהו מנצח בגדול.

מה נותר? מעט מאוד כוח פוליטי. רסיסים של מפלגות שמניפות דגלים "פרוגרסיביים". דגש חילוני חזק. אג'נדות סביבתיות. מעט זכויות אדם בשטחים. והרבה "רק לא ביבי". השמאל, שנרמס בידי דה־לגיטימציה שיטתית והפך להיות "מרכז־שמאל", ממשיך לסמן את עצמו, כמו בימים "הטובים", כנגד ערבים (חוסר היכולת לשתף פעולה עם המשותפת) וחרדים, ולא מצליח לדבר עם המזרחים, בעיקר בפריפריות הכלכליות והגיאוגרפיות.

נחוץ שמאל לישראל, אבל הוא חייב לקדם סיפור מלא ובעל משמעות. הקריסה של מפלגת העבודה, שהובילה את המערכת הפוליטית בישראל במהלך שלושת העשורים הראשונים לקיום המדינה, היא עוד הוכחה שגם ארגונים עם היסטוריה דגולה יכולים לקרוס לחלוטין בהיעדר כיוון ומשמעות.

הימין בישראל מנצח כיוון שהסיפור שלו מהודק. הוא מתרכז בכוח. הימין מניף דגלים של עליונות יהודית מהים לנהר. פוליטיקה מדינית, המתבססת על כוח צבאי וכלכלי. כלכלה המעדיפה את בעלי הממון והקרבה לשלטון כ"קטר" כלכלי, תוך כדי מכירת האשליה שמשהו מההון הגדול "יטפטף" ליותר מ־2 מיליון עניים בישראל. הימין כרת ברית פוליטית הדוקה עם מנהיגי הכוח הפוליטי החרדי, ונותן להם את המושכות בכל הנוגע להסדרים האזרחיים במרחבי דת ומדינה. קואליציית "השותפים הטבעיים" של נתניהו מתנהלת בשלטון נאמנות, כפי שטבע פרופ' דני גוטויין. הקהילות שנותנות את הכוח לקואליציה, כמו אברכים, מתנחלים ואנשי ערי פיתוח, זוכים ל"מתנות" חומריות ישירות, שלא משנות סדרי עולם, אבל בהחלט מקילות על המצוקה במערכת ציבורית מתפוררת.

סקר אחרון של ה־INSS מראה שיותר מ־50 אחוזים מהציבור היהודי בישראל מגדירים את עצמם ימין, ורק 13 אחוזים שמאל. מדובר בהגדרה שממנה נגזרת הצבעה, אבל גם בהגדרה זהותית. בישראל 2020 נוח, נכון ומתאים לרוב הישראלים־יהודים להשתייך למחנה הימין. דפוסי ההצבעה על פי עשירונים מראים שהניצחון של הימין מבוסס על עשירונים 6-3, עשירוני ערי הפיתוח.

הסיפור של "רק לא ביבי" מביא, על פי הסקרים האחרונים, דווקא להגדלת כוחו של הימין. קריאות התיגר מצד בנט, סער, ליברמן ויעלון אולי יביאו להחלפתו של נתניהו, אבל גם לשליטה מוחלטת של הליכוד ולווייניו.

אין קיצורי דרך

הדרך היחידה שבה השמאל הישראלי יחזור להיות רלוונטי תהיה עם סיפור חדש. הוא חייב להתבסס על ערכים של הוגנות וערבות הדדית. ביטוי לחיבור בין כולנו, עם נגזרות כלכליות, תכנוניות וחינוכיות. הצלחה של כל חברה נמדדת במידת האמון בין חבריה. זה הסוד של החברות הסקנדינביות, המצויות בפסגת האושר והעושר. זה המצפן. מדובר בערכים המתקשרים ישירות למסורות המקומיות, במונחי דת ותרבות.

הסיפור החדש חייב להיות מחודד כלכלית. משבר הקורונה היה צריך להוות הפתח המושלם לחזרתו של השמאל למרכז הבמה.

מי שהצליח לעשות זאת הוא דווקא נפתלי בנט, עם מפלגה שמבקשת לפגוע בעבודה המאורגנת ולהפקיר משפחות חלשות לגורלן. 143 אלף משפחות חדשות נוספו לכחצי מיליון משפחות ונכנסו למצוקה של חוסר ביטחון תזונתי ורעב בחודשים האחרונים, לפי דו"ח העוני של ארגון "לתת". שום פוליטיקאי מהמרכז־שמאל לא הגיב באופן משמעותי לנתון המדהים הזה, ובטח שזה לא יזם שינוי. כלכלה שמאלית צריכה לעבוד בשביל שוויון ההזדמנויות של ילדי ירוחם, רהט ומעלות. היא צריכה לעבוד בשביל בריאות ציבורית מעולה לתושבי נצרת ובאר שבע.

הסיפור של השמאל חייב להכיל מרכיבי ביטחון. כדי להיות בטוחים לטווח ארוך במזרח התיכון נצטרך לממש את חזון מגילת העצמאות ולהושיט יד לשכנותינו הערביות. נהיה חייבים למצוא פתרונות ראויים לעם הפלשתיני, החולק איתנו מולדת משותפת מהים לנהר. להשתמש במשאבי הטבע שלנו כדי לייצר עתיד בר־קיימא ולא רווח מהיר לבעלי מניות פרטיים.

הסיפור של השמאל הוא סיפור אזרחי. של הכלה. של מקום לכלל האוכלוסיות החיות בישראל. אין שום טעם בהשפלת החרדים ההולכים ומתחזקים. אי אפשר לראות בפלשתינים אזרחי ישראל שותף אלקטורלי לעת מצוא, ולא להעמיק את השותפות הפוליטית והאזרחית. הערבות ההדדית היהודית והסולידריות כמושג אוניברסלי צריכות להנחות אותנו לעתיד שנותן מקום לכולם. ההליכה של מפלגה כמו מרצ לסקטוריאליות יהודית, חילונית, אשכנזית, של מרכז גיאוגרפי וכלכלי, היא בשורה הפוכה לסיפור הזה.

שינוי כזה איננו שינוי על הנייר. כדי להוציא אותו לפועל נחוצים ארבעה ראשי חץ: שינוי עמוק בהנהגה לטובת הנהגה פריפריאלית ומגוונת בהרבה. שינוי בשפה, באופן שמדגיש את הקשר הפטריוטי לחברה הישראלית כולה ואת החיבור למסורות תרבותיות ודתיות עמוקות. שינוי בתוכן, באופן המקדם הצעות קונקרטיות ומשנות חיים על חשבון הצהרות כלליות. ושינוי בפעולה, השמה את הדגש והמרכז בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות בפעילות שטח אמינה, מתמשכת ובונת אמון.

כדי לדמיין את השמאל העתידי נדרשת פעולה חדשה של הקמת מחנה פוליטי. כזה שמעולם לא היה קיים בישראל. כשבגין החל את המסע שלו, משמונה מנדטים ב־1951 ל"חירות" ועד ל־43 מנדטים ל"ליכוד" ב־1977 הוא כיוון מדויק לאזורים חדשים לגמרי. אין קיצורי דרך. ללא החזון הזה, ללא הסיפור הזה וללא עבודת הרגליים הזו, השמאל ימשיך להיכשל בחיפוש אחר משמעות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו